גלגול נשמות היסטורי יתקיים במוצ"ש הקרוב

גנץ יקבל במוצש מעמד מיסטי של התגשמות המחודשת של "יצחק רבין". 
במוצ"ש הקרוב תתקיים העצרת השנתית לזכרו של יצחק רבין, אלא שבניגוד לשנים עברו, בהן לא היה עניין מיוחד בעצרת, הפעם יש לעצרת תזמון מוצלח במיוחד: בתוך הליך הרכבת הממשלה הצפוף. מארגני העצרת עושים הכל כדי להפוך את הערב מעצרת לטקס היסטורי במסגרתו בני גנץ, הדובר המרכזי בעצרת, יהפוך להתגלמות והתגלגלות המיסטית-אנושית של יצחק רבין. שם העצרת "כן לשלום, לא לאלימות" הוא אותו השם כמו בעצרת משנת 1995 בה רבין נרצח. השם כל כך זר לישראלים שלא זוכרים מה המשמעויות של המונח שלום כבר, אבל בניגוד לעצרת ההיא, שהסתיימה ברצח של רבין, הרעיון הוא ש"רבין החדש" ימשיך מאיפה שהקודם נעצר בעל כורחו.

יצחק רבין נרצח לפני 25 שנה. פועלו ההיסטורי המפורט לא באמת מוכר לרוב המוחלט של הישראלים, ובפרט לדור הצעיר. רבין היום הוא דמות מיסטית המייצגת את השאיפה לשלום על חשבון השאיפה לכיבוש השלם והסיפוח של יהודה ושומרון, מנהיגות ממלכתית שלא חוששת ממהלכים גדולים וניקיון הכפיים. 
רבין היה אדם מורכב הרבה יותר כמובן, לטוב ולרע. הוא היה פוליטיקאי די חלש, שלא ידע לייצר קונצנזוס לאומי למהלכיו וכאשר הוא החליט לעשות משהו שהוא חשב שהוא נכון, הוא עשה זאת גם על אפם וחמתם של מתנגדיו אותם היה נוהג לכנות בשמות גנאי. רבין לא ידע למרוח באף ולייצר שינוי ציבורי הדרגתי כמו אריק שרון לדוגמא. החיסרון הזה הוא מהותי ביותר, אבל אולי הוא מגיע עם האישיות המנהיגותית והרקע הצבאי.

גנץ לעומתו עושה רושם הפוך: אמנם גם הוא רמטכ"ל אשכנזי יפה בלורית ותואר, אך הוא לא אדם שהצטייר כמי שבא להוביל שינוי דפוסי עולם או מוכן לעימותים. הוא חבר לתומכי סיפוח ונדמה שהוא מעדיף לאמץ נרטיב של שמרני-ימני מאשר ליברל-שמאלי. למען הסדר הטוב אבהיר כי עמדתי היא שאין נארטיב מרכזי בישראל מאחר ובסופו של יום – או שאתה בעד החזקת השטחים בכל מחיר ודוחף לסיפוחם או שאתה מוכן לשקול אותם כנכסים שניתן לנהל עליהם מו"מ לצורך השגת הסכמי שלום בינלאומיים; גם אם לא נדבר על הפיל שבחדר הוא עדיין מכתיב את תנאי המגרש.  

אבל עם כל הכבוד לרצונו של גנץ, המציאות הישראלית חזקה ממנו והחל ממוצ"ש יש סיכויים גבוהים שגנץ יקבל את המעמד המיסטי של ההתגלמות המחודשת של רבין. הוא גמלוני אבל אמין כמו רבין, הוא רמטכ"ל אשכנזי כמו רבין, הוא עומד נגד ראש ממשלה השנוא על השמאל, שהציע לספח חלק מהשטחים, הפועל בגלוי נגד שלטון החוק ובקרוב מאוד יוגש נגדו כתב אישום חמור על שחיתות, מה שהופך את גנץ, לשמחתו, לסמל היושרה, ולא לשמחתו, כמו שזה לא ממש היה לשמחתו של רבין, לראש מחנה השלום.

סוף דרכה של מפלגת העבודה כמחזיקת הלפיד  
העצרת במוצ"ש הקרוב מסמלת משהו נוסף – סוף דרכה של מפלגת העבודה כמחזיקת הלפיד של מורשת רבין והעומדת בראש מחנה השלום. אפשר לתת לעניין אלפי הסברים, היחיד שאני אזכיר הוא שמפלגת העבודה בראשות פרץ ואורלי לוי-אבקסיס סטתה מהמרכז לפריפריה, אבל בשורה התחתונה המספרים מדברים בצורה הטובה ביותר: העבודה קיבלה 5 מנדטים + אחד של מפלגת גשר. מפלגה חלשה לא יכולה להוביל שום דבר, וודאי לא את המורשת של ראש ממשלה שקיבל מעמד מיסטי מתוקף הירצחו כקדוש מעונה על מקדש השלום.

מהסיבה הזו, המארגנים (העלומים יש לציין), אשר ללא ספק מבינים את המשמעויות של מעשיהם, דחו את בקשתו של עמיר פרץ, יו"ר מפלגת העבודה, לשאת דברים בעצרת. פרץ לא עושה מהעניין סקנדל ומשתדל להעביר את העניין לסדר היום. הוא מבין שסקנדל רק יזיק, והוא מקבל על עצמו בהכנעה את התפקיד של ניווט הספינה של מפלגת העבודה למדבר הפוליטי של ייצוג הפריפריה. אם הוא יעשה כן, זהו מהלך של "צל"ש או טר"ש" – כי העבודה יכולה להימחק בבסיס הכח של הליכוד, או לשנות לחלוטין את המפה הפוליטית לטובת השמאל לנצח. לדעתי זה המהלך היחיד שיש לעבודה לעשות כדי לשמור על הרלוונטיות כעת שהמרכז נתפס לנצח על ידי שלושה גנרלים ממלכתיים וראש מחנה החילוניות, והשמאל תפוס חזק על ידי מרצ וחד"ש.

צל"ש או טר"ש – עמיר פרץ; התמונה מויקיפדיה

ההשלכות הפוליטיות של הכתרת גנץ כ"רבין הבא"
להכתרת גנץ יכולות להיות השלכות משמעותיות ביותר על המערכת הפוליטית ולמען האמת אפשר לתת ספקולציות החל ממשבר פנימי עמוק בכחול לבן, התעוררות מחודשת של מחנה הימין הקיצוני משנת 1995 ועוד, אלא שברקע ראש ממשלה שמסתבך בתיקים פליליים, מחאות המפיצות טענות קונספירטיביות נגד הפרקליטות ומערכות אכיפת החוק של חברי כת ה"ביבי", קשה לראות את הימין האידיאולוגי של שנת 1994 מרים את הראש.

כמו כן, המחאה שהיה ניתן לצפות לה מצד ימין של כחולבן כמו חברי תל"ם של בוגי יעלון, או אנשים כמו חילי טרופר שפלט לאחרונה אמירה לא חכמה במיוחד נוכח התזמון במהלך המו"מ ואף גזענית, נגד ממשלת מיעוט "עם הערבים", צפויה שלא להתרומם נוכח ההתגייסות הכללית לקרב על ראשות הממשלה מול נתניהו, שעליו ניתן לומר שאין דבר מאחד כמו יריב משותף.

מה שנחכה לראות הוא תגובת התקשורת. אם המארגנים וגנץ ינסו לעשות מהלך היסטורי, כמו איזה שחזור צילום מפורסם בגרסה חדשה, או חלילה גנץ יותקף בירידתו מהמדרגות אך בניגוד לרבין יישאר בחיים – אנחנו צפויים להטבעה ציבורית של גנץ כמנהיג בעל עוצמות מיסטיות, והדבר הזה ייתן לו את הביטחון לסיבוב נוסף בראשות כחולבן גם אם נלך למערכת בחירות נוספת, אבל יותר מזה – את הדבר הקטן שחסר לו כדי שהציבור יבין ויקבל שהוא ראש הממשלה הבא ולפיכך לעולם לא נשמע יותר את הפתגם "אין חלופה לנתניהו" וחבריו של גנץ לסיעה יסכימו לכל צעד שלו, כולל ממשלה במבנה של ממשלת רבין ההיסטורית עם החרדים ובתמיכת הערבים.

ואולי שום דבר לא יקרה. נחכה ונראה.

פרנויות, אכזבות, ותסכול – חגים לא ממש משמחים בשביל בנימין נתניהו

החגים בשבוע וחצי האחרונים לא היו סיבה למסיבה עבור בנימין נתניהו וחייו התמלאו באכזבות, פרנויה ויש להניח גם הרבה תסכול.

אכזבות
במאמרי הקודם באתר הערכתי כי בהיעדר אלטרנטיבה נתניהו פנה למסלול של ההפגנות. מסתבר שהיה משתנה נוסף: היועמ"ש לכנסת נתן חוות דעת לפיה הנשיא אינו רשאי "לדלג" על מתן המנדט לגנץ וישר לעבור לתקופת ה-21 ימים. בכך נפסלה האפשרות להחזרה מהירה של המנדט לנשיא וקיום בחירות בטרם החלטת היועמ"ש על הגשת כתב האישום.
נתניהו, אשר אף פירסם סטטוס הקורא לצאת להפגנה לטובתו, ציפה לאלפים רבים של מפגינים, אולי אפילו שיער בנפשו שבכירי המוזיקאים ישירו בכיכר למענו, אך במוצ"ש האכזבה הייתה עצומה – במקום אלפים הגיעו מאות. במקום בכירי המוזיקאים – המצורעים הראשיים: אריאל זילבר ובני אלבז ברימייק לשירו "הוא זכאי". ה"זכאי" בגרסה המקורית הורשע בפלילים ונכנס לכלא לשלוש שנות מאסר. נתניהו בצערו נהג כאחרון המפגינים והודה ל-"4000 המפגינים שהגיעו להפגנה". כמעט מעורר רחמים.

הטיב להביע את רוח האכזבה שמעון ריקלין אשר האשים את הציבור האשכנזי עם הכיפות הסרוגות שמפספס את הציבור המזרחי, אבל מסתבר שגם הציבור המזרחי לא מתלהב מהפגנות קונספירטיביות נגד רשויות אכיפת החוק.
אכזבה נוספת נחתה על נתניהו בכינוס המרכז, כאשר למרכז הגיעו מאות בודדות של פנסיונרים משועממים. זה אפילו לא ביביסטים. נתניהו שמע על הנוכחות הדלה ולא השתתף. כמו שאמרתי במאמרי – ההצבעה הזו לא נתנה לנתניהו לא לגיטימציה ולא עוצמה אלא רק הציגה אותו כאדם מגוחך.

פרנויות

בעוד שעון החול של המנדט להרכבת ממשלה אוזל, נתניהו החל לפתח פרנויות ופחדים: האם הבגידה תגיע מש"ס בדומה ל-1992 כאשר הלכה להרכיב ממשלה עם רבין? צריך להודות שהצעות שש"ס יכולה לקבל מפתות ביותר, ובואו נודה על האמת – הליכודניקים לעולם יקבל את הש"סניקים בידיים פתוחות מהסיבה הפשוטה של היעדר אופציות. מצד שני, בין נתניהו לדרעי יש חיבור "אמת" של כתבי אישום מרחפים מעל הראש. הפיתרון של נתניהו הוא החתמה אריה דרעי על הצהרת נאמנות. כנראה שהוא חושב שלדיו יש כח קסם שחזק מכוח האינטרסים הכלכליים, הדתיים וצרכי הציבור המזרחי-מסורתי/חרדי בישראל.
באגף הליכוד, האיתות על פריימריס הוביל לקריאות קרב של שלושה לפחות: גדעון "אני מוכן" סער, ניר "אני אהיה רוה"מ אחרי נתניהו" ברקת וצחי הנגבי. בנתיים שלושתם נזהרים בכבוד היו"ר הנבחר, אבל נתניהו מרגיש שאין כל וודאות גם בליכוד פנימה, והנוכחות הדלה בכינוס המרכז רק חיזקה את הפרנויה.
עם זאת, הפרנויה הגדולה ביותר של נתניהו היא ההצעה שהועלתה לראשונה במאמרי "ממשלת רק לא ביבי תחילה": במסגרת זו, מוקמת ממשלת מיעוט זמנית שכל תפקידה היא להחליף את ממשלת המעבר. זו ממשלה שמתחילה כאשר ימיה ספורים, וראשיה מעטים. הממשלה תורכב מחברי כחול לבן ומפלגת העבודה בלבד ותהיה מצומצמת ביותר. נאמר בין 8 ל-10 שרים, בתמיכת הערבים וכאשר ישראל ביתנו לא מגיעה לכנסת. התוצאה: 57-55 לטובת החלפת ממשלת המעבר.

20.11.2019 – התאריך האחרון להקמת ממשלת "רק לא ביבי"
החלפת ממשלת המעבר, במטרה לנהל את המו"מ הקואליציוני ללא נתניהו ברקע ותוך נטילת הכיסאות מחברי ה"בלוק", דהיינו: ש"ס, יהדות התורה, ימינה וליכוד – יכולה להתקיים אך ורק במהלך תקופת המנדט של גנץ. אם מחשבים את הזמן של נתניהו וגנץ, יוצא כי המועד האחרון להקמת ממשלה צרה נופל פלוס מינוס על 20.11.2019. אם גנץ ייכשל נכנסים לתקופת 21 הימים עד הבחירות בה צריך להביא הסכמה של רוב חברי הכנסת על מנת להרכיב ממשלה, כלומר 61, לפיכך אני אסתכן ואתן הערכה: עד 20.11.2019 ממשלתו של נתניהו תוחלף. ליברמן, כחול-לבן, הערבים, העבודה ומרצ יבינו שאם הם לא יעשו זאת הם עלולים להיתקע עם נתניהו עד תום סיבוב הבחירות השלישי. לעומת זאת אם ממשלת המעבר תוחלף, הקולות בליכוד וברחוב החרדי ישתנו ולא תהיה בעיה להרחיב את הממשלה.

תסכול
בתסכולו הגדול, נתניהו מוציא פוסטים, הודעות ותמונות עצובות ועגומות. הניסיון להפוך את אברמוביץ ועודד בן עמי ל"גרבוז" התורן נכשל. הכל נכשל. מסתבר שכת הביבי קטנה משחשבנו. יש להניח שגם הסקרים הפנימיים לא מעודדים. נתניהו אמנם עושה הכל כדי שהציבור יחשוב שיש מלחמה בפתח, אבל אין. זה הכל כלאם פאדי. אם הייתה מלחמה – נציגו של טראמפ לא היה מגיע לדון על תכנית המאה, כלומר תכנית שלום. אז כרגע לא יהיה כלום כי אין ספין חדש ובמהלך השבוע הקרוב נתניהו יאבד את המנדט, ואפשר להפוך שעון חול עד לסיום כהונתו.

השבוע שבו נתניהו התחיל לחשוש

בשבוע שעבר קרו שלושה אירועים משמעותיים: השניים הראשונים מלמדים על הלחץ העצום והחששות של נתניהו, השלישי מלמד על הצפוי לנו בעתיד הקרוב.

עם תחילת השימוע לנתניהו, ואולי כתוצאה ממנו, נתניהו החל לחשוש ולשאול את עצמו שאלות: האם כדאי להמשיך עם הטקטיקה של החזרה מהירה של המנדט, ניסיון להשפיע על הנשיא שגם גנץ לא יכול להרכיב את הממשלה במטרה להביא לבחירות בתוך פחות מחודש, ואז להשתמש בבחירות על מנת לדחות את ההחלטה בשימוע, או למצות את הזמן כראש ממשלה, על מנת להקטין את הסיכון מאחר ובמידה ויוגש כתב אישום הוא יהיה בפני שלושה שופטים בירושלים ולא בפני שופט אחד בתל אביב.

ההשתפנות מפריימריז
בתחילה, נתניהו בחר בדרך הראשונה, אך לדברי חברי כנסת בליכוד, הגיעו אליו "שמועות" שמתוכנן נגדו "פוטש": גדעון סער וקבוצת תומכיו המונה 11 חברי כנסת מתכוונת לאיים שאם הוא לא יפרוש, הם יתפצלו ויקימו ממשלה ביחד עם העבודה, ש"ס, כחולבן וישראל ביתנו ואולי גם הימין החדש ויהדות התורה, בראשות גדעון סער ברוטציה עם בני גנץ, כל זאת בתקופת ההמתנה של 21 ימים לפני פירוק הכנסת.
בשל החשש מגדעון סער, שכבר סומן על ידו ועל ידי מעריציו וחברי כת ה"ביבי" כבוגד בערכי "לה פמיליה", נתניהו חשב שהדרך הנכונה לחסל את ההתנגדות היא על ידי גיבוש לגיטימציה ציבורית, כשאז הוציא לפועל שמועה "בודק פריימריז מהירים בליכוד" מתוך הנחה שלא יהיו לו מתמודדים, אלא אבוי – אז גילה שגדעון סער מתכוון להתמודד נגדו, וספק אם הוא ינצח. יתרה מכך – האחרון שהפסיד ב"משאל עם בליכוד", אריק שרון ב2005, התפצל מהליכוד, פירק אותו לגורמים והשאיר את נתניהו עם מפלגה שבורה בת 12 מנדטים, גם שגם ניצחון לא היה מקנה שום וודאות, אלא היה מעניק לגדעון סער לגיטימציה למהלך של פיצול.
נתניהו, בצר לו, החליט להיכנע לפחדיו ולהציג אלטרנטיבה אחרת: הצבעה במרכז. הצבעה כאמור לא רק שאינה נדרשת, אלא גם לא תשיג לו את הלגיטימציה הציבורית שהוא רצה בה: אם בכלל יגיע להצבעה לאחר עינויים משפטיים שהוא צפוי להם, וגם אם ינצח – יגידו שמרכז הליכוד זה גוף לא לגיטימי ציבורית, ואם יפסיד – כל הגיהנום יתפוצץ עליו. יש להניח שהוא יתן גם לרעיון הזה להתמסמס במהלך השבוע ובלאו הכי אין לו שום ערך או חשיבות ציבורית.

ההשתפנות מהחזרה מהירה של המנדט לנשיא
החזרת המנדט לנשיא הייתה מראש טקטיקה אמיצה ומהפכנית. נתניהו ניסה להציג עצמו כאדם ענייני, ובאמצעות המהלך המהיר ללחוץ על הנשיא שלא לתת את המנדט לבני גנץ. בדרך הזו, הוא סבר, הנשיא ידלג על פני גנץ, יעביר לכנסת הודעה שאין אף מועמד שיכול להשיג רוב להקמת קואליציה, ובתוך 21 ימים הכנסת תתפזר. אלא שמהלך כאמור הוא מסוכן מאוד, מאחר ואם המנדט חוזר לנשיא והוא מעביר אותו לגנץ, הרי שסיום ה-28 ימים של גנץ הינו, לכל המוקדם, במהלך חודש נובמבר, כלומר – אחרי הכרעה בכתבי האישום, כשאז עוצמתו הציבורית של נתניהו תהיה בשיא חולשתה. בוודאי שנתניהו לא רוצה ללכת לבחירות כך, והרי כל הרעיון הוא ללכת לבחירות בסיבוב שלישי בלי כתב אישום, תוך כדי בקשת דחייה של ההכרעה בתיקיו "על מנת להימנע מהתערבות בבחירות".
את המטרה הזו נתניהו היה יכול להשיג גם אם היה קובע עכשיו פריימריז בליכוד וכך מבקש מהיועמ"ש להימנע מהכרעה תוך כדי הפריימריז – ברם החלטה כאמור הייתה מאלצת אותו לפריימריז בליכוד ואם נתניהו חושש מפריימריז כנראה שהוא יודע למה.
כתוצאה, נתניהו החליט לחזור בו מהטקטיקה, ולחזור לטקטיקה אותה ניסה בבחירות במרץ – למצות את כל הימים בניסיונות לשחד חברי כנסת בודדים מהשמאל-מרכז, ולפחות לצמצם את הנזק הפוטנציאלי של הגשת כתב אישום כך שגם אם יוגש – הוא יוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים בפני שלושה שופטים ולא בפני "השופטים הקשוחים של תל אביב".

נתניהו מחפש את דרכו – מעודד מחאה חברתית
אחד הדברים המפחידים ביותר בפעילות ציבורית היא החלטה לצאת למחאה חברתית. מחאה חברתית מעבירה את הכח לשני גורמים בלתי נשלטים: מארגני ההפגנה והקהל שייבחר אם להגיע או לא. בנוסף, הפגנות מאפשרות פריקת זעם ציבורית. בהתחלה הן מעוררות אותו והוא גדל, אך בהמשך הזעם נפרק ואפילו התומכים מרגישים שהם "ביטאו את עצמם", כשאז התמיכה הציבורית במושא ההפגנות רק יורד.
נתניהו מודע לעובדה שהוא היום ראש כת: הוא מפעיל כל טקטיקת כתות מוכרת בספר על מנת ליצור קבוצת אוכלוסיה שמרגישה שבלעדיו יתמוטט העולם. עם זאת, הוא לא יכול לדעת מה היקף ההצלחה ולמען האמת זה די מפחיד לבדוק: גם בגלל שאולי הכח הוא קטן, וגם בכלל שהתוצאה של כת ביבי המונית יכולה להוביל לתוצאות לא רצויות, לא נדבר על רצח של פרקליטים או עיתונאים סוררים חס וחלילה, אלא אפילו "רק" על פרעות בשם נתניהו אשר יובילו לירידה דרמטית בתמיכה הציבורית בנתניהו ואובדן כל התמיכה של המרכז-ימין, שגם ככה נמצאת בנסיגה אשר באה לידי ביטוי בבחירות.
למרות זאת, נתניהו הרגיש שלא נשאר לו אופציות אחרות והוא נתן "אור ירוק" למחאה בפתח תקווה, והתוצאה הייתה חזקה: אלפי "ביביסטים" הגיעו להפיץ תיאוריות קונספירציה ושנאה כלפי שי ניצן וליאת בן ארי "הפרקליטים הרעים", ולתמוך במלך המשיח נתניהו. הוא מצידו מיהר להודות למשתתפים ברשת, ואף הזמין את אורנה פרץ, שהתפרסמה כמי שנתניהו נזף בה שהיא "משעממת אותו" לביקור במשרד ראש הממשלה שכלל צילום סרטון וסיבוב תקשורתי על גבי חברת הכת המהופנטת.

מחאה חברתית ברוח מזרחית ראשונה בהיסטוריה של המדינה?
המחאה הזו היא כנראה סימן ראשון לסופו הציבורי של נתניהו. הציבור הכללי לא אוהב ראשי כת. בנתיים המחאה היא מתחת לרדאר, אך למחאות חיים משלהם, ראשי המחאות לא יודעים לעצור וגם לא באמת נשלטים. נתניהו לא יוכל לומר לרן כרמי, מארגן הפגנות ימין מקצועי שארגן גם את ההפגנות של אלאור עזריה, לעצור. אני מאמין שאנחנו יכולים להגיע בתוך שבועיים להפגנות ענק שלא נראו בישראל מזה שנים, של תמיכה בנתניהו, ועל הבמה יזמררו אייל גולן ושרית חדד. המימון כבר יגיע מקרנות ציבוריות כגון "קרן תקווה" או מתורמים עלומים, אפשר לסמוך על נתניהו שידאג למימון שלא ניתן לקשור אותו אליו.
אלא שהפגנות תמיכה כאלה רק יעוררו את השנאה כלפי נתניהו. המסר מההפגנות יהיה מאוד ברור: אם יוגש כתב אישום נגד נתניהו העם ייצא לרחובות. כתוצאה אני מעריך שתתעורר גם הפגנת "שלטון החוק לפני הכל" או משהו בסגנון, שתוציא את כל מי שנגעל מהביביזם מהבית, בו בזמן שהליכודניקים שאינם ביביסטים יאלצו לבחור: האם ביבי קודם לנאמנותם לעם היהודי, או שהם מסכימים לקיומה של "מלחמת אזרחים שקטה". אני מעריך שהם לא יגבו את נתניהו בשלב הזה.

ההמשך יבוא במוצ"ש הקרוב.

מתנת נתניהו לשנה החדשה – היפוך שעון החול

לקראת השנה החדשה מודיע בנימין נתניהו באמצעות נתיניו: אני מחזיר את המנדט. נתניהו מנסה לשדר לנשיא ריבלין את המסר הבא: אם אני לא יכול להרכיב ממשלה, אף אחד לא יכול להרכיב ממשלה ולכן אין סיבה לתת לגנץ את המנדט ואפשרות להרכיב את הממשלה ויש לצאת מיד לבחירות.
אבל זה לא המסר היחיד שאפשר להבין מזה.
נתניהו בפועל הפך את שעון החול. זו הפעם הראשונה מזה עשר שנים שנתניהו מאבד את הזכות להרכבת הממשלה. הפעם האחרונה שניתנה למישהו אפשרות להרכיב ממשלה הייתה זו ציפי ליבני שכשלה, לאחר התפטרותו של אהוד אולמרט. היא האשימה את החרדים שכרתו ברית עם נתניהו וכפו הליכה לבחירות, אך בפועל היא זו שסירבה להצעותיהם.
מאז, בני גנץ למד את השיעור, והוא כבר הציע לחרדים שני שליש דף ריקים, כלומר – הוא יקבע מסגרת וממנה הם יקבלו את כל תאוותם בידם. די לגנץ בשיתוף פעולה עם ש"ס כדי להקים ממשלה בתמיכת המשותפת מבחוץ, בדומה לממשלת רבין ב-1992 או ממשלת ברק ב-1999. מה שהיה מותר לרמטכ"לים ההם, מותר לרמטכ"ל הזה.

קיימות מספר לא מבוטל של ממשלות שבני גנץ יכול להרכיב, כולל "ממשלת רק לא ביבי תחילה" , אך חשוב מכך: נתניהו ממהר להודות בכישלונו, והמסר הוא שעצם מתן המנדט לנתניהו היה שגיאה.

למה נתניהו מחזיר את המנדט?
נתניהו עסוק בשימוע. הוא מבין שללא ממשלת חסינות והפיכה הוא לא יוכל להתגבר על האישומים, ולכן האופציה היחידה שלו היא ללכת לבחירות לפני הגשת כתבי האישום. במסגרת בחירות נוספות הוא יוכל לצאת למלחמה שלא הרשו לו לצאת אליה ולעשות עוד צעדים מטורפים כיד הדמיון במטרה להשיג את המטרה של 61 מנדטים, או ביטול הבחירות בישראל. בנתיים הוא גם סבור שיתפקד כראש ממשלת מעבר ועל פי העיקרון "דחיית הקץ יכולה להסתיים בביטול הקץ" – מדובר בניצחון, זמני לפחות.

במידה ונצא לבחירות זריזות, נתניהו מאמין שיוכל ללחוץ על היועץ המשפטי לממשלה להימנע מהחלטה והגשת כתב אישום, וכך לדחות את הקץ, שהוא הגשת כתב האישום ואולי להביא לביטולו.

אך הוא טועה

התחלת עידן גנץ
מהרגע שגנץ יקבל את האפשרות להרכיב ממשלה, הוא ייתפס כראש ממשלה פוטנציאלי. מדובר בניצחון תודעתי עצום. בנוסף, נתניהו יאבד את היכולת להוביל מהלכים. בשבועיים האחרונים נתניהו מריץ ספין אחרי ספין, כדי שהתקשורת תימנע מעיסוק בשימוע, אך אם גנץ יקבל את מלאכת הרכבת הממשלה, וייקח את הזמן. לדוגמא יוציא את סיעת כחולבן לטיול מרוכז בחול למשך שבוע שבועיים – האפשרות של ספינים תרד מהשולחן.

במילים אחרות – החזרת המנדט היא הסימן שהפור נפל, ונתניהו איתו.

נתראה ב-2020 – המו"מ הקואליציוני יתחיל רק לאחר החלטה בתיקי נתניהו

בתוך כל הבוקה ומבולקה שנמצאת עכשיו המערכת הפוליטית ניתן להבין כי הפלונטר לא ייפתר כל כך מהר.

בעוד גוש השמאל-מרכז ערבים לא רוצה את נתניהו, לא משנה מה, גוש החרדים-דתיים-ליכוד רוצה רק את נתניהו.

באמצע נמצא ליברמן, שלא רוצה את נתניהו עם ממשלת חסינות, אך באותה המידה לא ישב עם מרצ והערבים גם מסיבות אידיאולוגיות וגם מסיבות אלקטורליות – אם יוצאים למערכת בחירות שלישית הוא לא מתכוון להתאבד פוליטית ולאבד את הבסיס הימני שלו.

לכאורה שמציגים את זה ככה, יכולה כחולבן לפתור את הפלונתר ולהציע לליברמן 8 מקומות בעשירייה הראשונה ברשימת כחולבן במידה ויתקיימו בחירות נוספות, והחל ממקום 43 יתחיל ריץ-רץ בין הרשימות, אבל ההצעה הזו לא תוצע, וגם אם הייתה מוצעת, ליברמן לא היה מסכים לקבל אותה.

מכאן שאנחנו נמצאים לכאורה במבוי סתום. אך המבוי הסתום הזה עומד להיפתח והדברים קשורים בהחלטת הפרקליטות בקשר לתיקי נתניהו. הפרקליטות מתכוונת לנהל שימוש לנתניהו בין תאריכים 2-10 לאוקטובר, כלומר בשבועיים-שלושה הקרובים. לאחר מכן ישבו אנשי הפרקליטות והיועמ"ש על הטענות של פרקליטי נתניהו ויחליטו לגבי העמדה או אי-העמדה לדין.

במידה ונתניהו לא יועמד לדין, בין אם הדבר יגרור פניות לבג"צ – אין ספק שהוא יוכתר כראש הממשלה. גם העבודה-גשר וגם כחולבן יסכימו להיכנס לממשלת הימין-חרדים על מנת לאזן את דרכיה במקרה כזה; חסינות והרס שלטון החוק לא יהיה במקרה כזה, אבל נתניהו יוכתר כראש הממשלה לנצח.

במידה ונתניהו יועמד לדין על עבירות של הפרת אמונים ובוודאי על עבירות של שוחד – המצב ישתנה, כשאז נפתחות אפשרויות חדשות.

מכאן שעד להכרעה בתיקי נתניהו, שתתרחש איפהשהוא בין 70 ל-90 ימים מהיום, אין מה להתעניין במערכת הפוליטית. שום חדש לא ייצא משם.

חוק יסוד הממשלה מאפשר 28 ימים לכל מועמד ועוד הארכה של 14 ימים שהיה מקובל לתת אותה בעבר. בהנחה ששני המועמדים לא יצליחו להרכיב ממשלה, הזמן המינימלי שיעבור הוא חודשיים, כלומר תחילת דצמבר. לאחר כישלון כפול, יש להמתין 21 ימים נוספים כשרק אז יוצאים לבחירות נוספות, כלומר 2020 כאשר עד אז צפויה הכרעה בתיקי נתניהו.

על פי עיקרונות המו"מ הציבוריים שנכתבו במקומות רבים – כאשר יש דד-ליין, דוחים את ההכרעות לדד-ליין, אז נתראה ב-2020, רק אז יתחיל המו"מ הקואליציוני. עד אז הכל זה דיבורי סרק.

ממשלת רק לא ביבי תחילה או שחזור ממשלת רבין/ברק?

האלטרנטיבות האמיתיות הקיימות במערכת הפוליטית הישראלית מגוונות מהאלטרנטיבות הקיימות בשיח הציבור. בטור זה אני מסביר את ארבע האלטרנטיבות הסבירות ביותר, אשר טרם עלו לשיח הציבורי.

בעוד רבים מהפרשנים מכנים את תוצאות הבחירות "תיקו מקסיקני" אני רואה בהן הפסד מוחץ לנתניהו וקואליצית ההפיכה הדתית-רודנית שהוא תיכנן: הליכוד-חרדים-דתיים קיבלו כ-55 מנדטים. רחוק מאוד מרף ה-61 ואף 60 המאפשר להם גוש חוסם.
מצד שני – יש הטוענים שמדובר בשוויון שלא ניתן לשבור אותו מאחר וגוש השמאל כולל ערבים, ליברמן לא מסכים ללכת איתם ולכן האלטרנטיבות הן אחדות בין הליכוד לכחולבן, התפצלות של אחת המפלגות הללו או בחירות נוספות בהן נתניהו ימשיך לכהן כממשלת מעבר לנצח. האמנם?

אני רוצה להציע כאן שלוש אלטרנטיבות לפרשנויות הנ"ל, כולן סבירות בהרבה מתרחישי הפרשנים:

תרחיש 1 – שיחזור של ממשלת רבין/ברק
בעלי הזיכרון הארוך, או מי שבדק בויקיפדיה, יכולים לגלות שרבין בשנת 1992 וברק בשנת 1999 ביססו את הממשלה שלהם על שותפות עם ש"ס, ותמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות להקמת ממשלת מרכז-שמאל חרדים; בל"ד, עם 3-4 חברי הכנסת שלה, יכולה להישאר בחוץ. לממשלה כזו יש רוב של 61-65 חברי כנסת. ליברמן יוזמן לממשלה כזו כחבר כבוד ושותף בכיר ויוכל לבחור אם פניו לתפנית מוחלטת בקו הפוליטי כלפי ערביי ישראל, או להישאר נאמן לדמותו הקודמת.
הממשלות הללו ביצעו מעשים אדירים: ב-1992 הסכם שלום עם ירדן, הסכמי אוסלו, קליטת מיליון עולי ברה"מ, חקיקת חוקי יסוד, רפורמות בחינוך ועוד. בשנת 1999 פינוי מלבנון ועוד. בין אם מסכימים ובין אם לאו – אי אפשר להכחיש שמדובר בממשלות בעלות יכולת ביצוע.
למה שש"ס תסכים לממשלה כזו? הטיעון הציבורי יהיה שהיא תשמור על המדינה מ"סכנת הממשלה החילונית", אבל פרקטית היא תקבל שליטה על כל כספי הדת במדינה, כספים שהייתה צריכה לחלוק בהם בעשרים שנים האחרונות עם יהדות התורה והכיפות הסרוגות, מימוש של רפורמת גיוס, ביטול חוק טל על פי המתווה של יאיר גולן כמו גם וטו על כל הסכם מדיני ושר בכיר, לדוגמא שר חוץ. מישהו יוכל לשפוט אותם על שבחרו במלוכה?
יתר על כן – ש"ס פעילה מאוד ואהודה במגזר הערבי. חיבור קואליציוני עם הערביות אינו זר לה, והיא לא מפחדת ממנו.
הדרך לנהל מו"מ לממשלה כזו היא "ש"ס תחילה". ברגע שסוגרים עקרונית עם ש"ס, נתניהו וליברמן לא יוכלו לעשות פוטש נגדי ומשם הדרך לשחזור קואליצית רבין/ברק קצרה.

תרחיש 2 – ממשלת רק לא ביבי תחילה
התרחיש השני נוגע לשאלה מי יהיה ראש ממשלת המעבר במידה ונצא לבחירות שלישיות. עמדת ראש הממשלה מספקת יתרון עצום בבחירות, כאשר שרים רבים מקבלים קרדיט על פעולות ומתראיינים כשרים בממשלה במעמד מוגבה, בפרט כאשר גנץ חסר ניסיון והציבור מתקשה לדמיין אותו כראש ממשלה. על מנת להתגבר על המצב האבסורדי של "ביבי ראש ממשלת מעבר לנצח" יכול מחנה השמאל-ערבים בתמיכת ליברמן להקים ממשלת מעבר חדשה בראשות גנץ עם ליברמן בתפקיד בכיר עד לנפילת נתניהו, תוך הסכמה שאם לא מצליחים להסתדר, הולכים לבחירות עם ממשלת מעבר חדשה.
תרחיש כזה יביא לחגיגה גדולה במחנה "רק לא ביבי" ופגיעה עמוקה בנתניהו, אשר ייאלץ להיפרד מהסיקור והיחס המועדף כראש ממשלה, על היכולת להשפיע על מינוי פרקליט המדינה והשופטים ולעבור לתהום הנשיה באופוזיציה. אמנם יש מי שיאמר שנתניהו יפרח באופוזיציה אבל כאשר החרב המתהפכת של המשפט הפלילי מעל ראשו, והעובדה שתכנית המאה של טראמפ לא תתעכב עוד, יש להניח שממשלת "רק לא ביבי" כזו יש בכוחה לסיים את שלטונו בליכוד.

תרחיש 3 – נתניהו סוגר עסקה – רוטציה עם הליכוד
התרחיש השלישי קשור בעבותות לשניים הראשונים. במידה והתרחישים הללו יהיו על השולחן ולא ייפסלו על ידי הצדדים ואף יונחו ציבורית כאופציה, נתניהו ייאלץ לבחור – האם הוא הולך עד הסוף, או מנהל מו"מ לכניעה בתנאים משופרים, ויש לא מעט להציע לו. נתניהו יכול לקבל עסקה לפיה הוא מודה בהפרת אמונים עם קלון, עוזב את הפוליטיקה ואף גולה לארה"ב, ובתמורה הוא לא נכנס לכלא ולא מקימים ועדת חקירה ממלכתית על סוגיית הצוללות והסחר הבטחוני. במקרה כזה, יכול הליכוד להשתחרר מלפיתתו ולהגיע להסכם רוטציה מול כחולבן במסגרתו הליכוד ייבחר ראש חדש בבחירות דמוקרטיות, אשר יתפקד כשר בכיר במשך שנתיים ולאחריהן יחליף את גנץ בכיסא ראש הממשלה.

תרחיש בונוס – ליברמן חובר לממשלת חסינות לאומית ברוטציה לראשות הממשלה
על אף שליברמן הוכיח את עמידתו כנגד כניסה לממשלת הפיכה, ראוי להזכיר גם את האופציה שליברמן יחבור בשנית לנתניהו ויקים עימו ממשלת חסינות לאומית. על מנת שתרחיש כזה יתרחש נתניהו יוציא את סמוטריץ ומפלגתו מאיחוד הימין, לא לדאוג הוא יפוצה כראוי כנציג ה"אופוזיציה" בועדה למינוי שופטים, ויישאר עם הימין החדש ובנט. החרדים יתפשרו על מתווה גיוס חדש (מתווה יאיר גולן יכול לעלות פה שוב) ונתניהו ייתן לליברמן את התפקיד היחיד שעדין לא כיהן בו – ראש ממשלת ישראל, לאחר שימנה עצמו לנשיא מדינת ישראל ב-2021 ויזכה לחסינות לנצח ובית חדש בירושלים.

שריפת הרייכסטאג של נתניהו – המצלמות כרמז מטרים לפיצוץ הצבעה בקלפיות

בשבועיים האחרונים נתניהו לוחץ לאשר למשקיפים וכל מי שנמצא בקלפי אפשרות לפתוח מצלמה ולצלם את המתרחש בקלפי. מנגד, עומדים יו"ר ועדת הבחירות, היועץ המשפטי לממשלה וגופי אופוזיציה ומתנגדים להצעת חוק של נתניהו.

נתניהו מצליח להשיג בקמפיין הזה שתי מטרות בו זמנית: הראשונה היא להמריץ את בוחריו לחשיבות ההצבעה – "הצד השני ירמה, כולם חייבים להצביע", זה המסר הראשון המפומפם. כמובן ש"הצד השני" זה הערבים הרשעים הקבועים בעלילות נתניהו, זאת למרות שרוב המרמה, ככלל, מתעדפת את הימין – הליכוד, ש"ס והימין הדתי, ולא משנה באיזה מגזר הקלפי בה גילו את המרמה.
המטרה השניה שמצליח להשיג נתניהו היא הכנת הקרקע לקמפיין של גניבת הבחירות, במהלכן, ולאחריהן. נתניהו משדר את המסר לפעיליו: "הם ירמו. אנחנו צריכים לאזן את המרמה על ידי מרמה נגדית" – ותהיו בטוחים שפעיליו מקבלים את המסר, לרבות באמצעות שליחים שקיבלו הנחיות ישירות מאנשים באופן שלא ניתן לחזור אל נתניהו ישירות, אבל בהחלט אפשר להבין שזו כוונתם.
כמובן שאם כל זה לא יספיק – אז נתניהו יוכל להשתמש בתרגילי המרמה שהוא עצמו מתזמן, אולי אפילו בצורה של false flag כלומר – מרמה מכוונת תוך זיהוי כפעיל של מפלגות אחרות, כדי לומר "אמרתי לכם" ולנסות לקעקע את תוצאות הבחירות לאחריהן – אך אני סבור שזה תרחיש שהוא ממש לא רוצה בו כי גם הוא יודע שסיכויי ההצלחה שלו נמוכים והוא מתקרב להפיכה כוחנית שזה אינו סגנונו.

השאלה הראשונה שצריכה לעלות לראש היא: מה יש להסתיר? למה שלא יצלמו בקלפיות? ואכן, התשובה לשאלה הזו היא שאין מה להסתיר. יו"ר ועדת הבחירות קיבל החלטה שמותר שיהיה צילום אך הצילום חייב להיות מוסדר במנגנונים מוסדרים, אחרת משקיפים מטעם מפלגות ישתמשו באישור הצילום כאמצעי פרובוקציה, מתוך מטרה מוצהרת לפוצץ הצבעה בקלפיות.

פיצוץ הצבעה בקלפי היא דבר קל מאוד: צריך פרובוקציה, וצריך מי שייענה לפרובוקציה ויעשה מהומה. לארגן את הפרובוקציה כבר לא יעלה כסף. המשקיפים מטעם הליכוד ירימו את המצלמות על כל ערבי ושמאלני שמגיע להצביע "כדי להבטיח שהכל תקין", ולכן כל מה שצריך זה לשלם לפרובוקטור אחד מתוך הקלפיות הללו שיעשה בלאגן. זאת כבר לא משימה כל כך קשה. אם אוספים כמה מאות כאלה, יוצרים מהומה רבתית ועילה לביטול הבחירות.

מי שעלה על הכוונה הם מפלגת העבודה. אנשיו של עמיר פרץ, המכירים כל שטיק וטריק, מנוסים בהליכי בחירות וטקטיקות בחירות מלוכלכות וכבר העמידו תקציב נכבד לשמירה בפני פרובוקציות במגזר דוברי הערבית: המוסלמים, הנוצרים והדרוזים, בהם הליכוד מפסיד באופן מסורתי.

ליברמן מצידו, מסכים. "אני בעד מצלמות" הוא אומר, ובצדק: הוא מתכוון להציב מצלמות ופיקוח הדוק על הבחירות במגזר החרדי. מרצ המשודרגת אולי יתעשתו ויציבו מצלמות בקלפיות ביהודה ושומרון.

בפינת "מעז יצא מתוק" נאמר שהצד השני של המטבע הוא שההמרצה של מצביעי הימין פועלת גם לצד השני: בבחירות 2019 מועד א' הצביעו פחות מ-50% מערביי ישראל. הרשימה הערבית המשותפת שמה לעצמה יעד של 65% – יש סיכוי שהם יכריעו את הבחירות, ומאבק המצלמות נותן להם מוטיבציה גבוהה לפעול.

אפקט ברוטוס – מי יבגוד במי אם יישאר התיקו הפוליטי?

"הגם אתה ברוטוס?" היו מילותיו האחרונות של יוליוס קיסר על פי מחזהו הידוע של ויליאם שייקספיר. את אותה שורה פחות או יותר עלול לומר אחד משני המועמדים לראשות הממשלה לאחר הבחירות – אם הפעם, באופן נדיר, הסקרים באמת חוזים את תוצאות הבחירות.

פוליטיקה הוגדרה בעבר כ"אומנות האפשר", ובניגוד לדעה הרווחת, הפוליטיקאים הישראליים מעוניינים מאד לעמוד בהתחייבויותיהם לבוחר, אך שיטת הבחירות הקואליציונית, והתמונה החדשה המתבהרת בכל פעם שמתפרסמות תוצאות האמת – לא מאפשרת לרבים מהם גם לשרוד פוליטית וגם לדבוק בהבטחות, וכמו שאמר השר המנוח ארליך: "זה נכון שהבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים…".

הסוקרים בערוצים השונים המליכו לא פעם ראשי ממשלה בערב והספידו אותם בבוקר, אך אם נצייר בדמיוננו תרחיש סביר בהחלט, שלפיו, שוב, אין לאף גוש רוב של 61 כנסת ללא ליברמן – והיות והאקספרימנט ההתאבדותי של הכנסת כבר מוצה, ואיש מחברי הכנסת לא ירצה לחזור עליו – נותרה במקרה כזה כמעט רק אופציה אחת: חיסול פוליטי קר, תוך אמירות מאחדות של "מצב חירום" ו"טובת המדינה", עכשיו נותר לתהות מי יהיה הקורבן.

תרחיש ראשון: בגידה כפולה בבוחר
לרוב יותר קל לבגוד בבוחרים מאשר בפוליטיקאים, בשל זכרונו הקצר של הציבור. כך עשוי להיווצר מצב, שבו החרדים יעדיפו ממשלת ימין שיש להם בה השפעה רבה, ויתפשרו בדרישותיהם לגבי חוק הגיוס ואף יקלו בהקשרים של גיור וברית הזוגיות. מנגד, ליברמן יפר את התחייבותו לבוחר שלא לשבת עם החרדים בטענה שהם "התפשרו באופן היסטורי". יש לזכור שליברמן כבר ישב קדנציות רבות עם אותן מפלגות שאותן הוא "מחרים", כך שהדבר לא יהווה חציית קו משמעותית מבחינתו. כך עשויה לקום ממשלת ימין צרה, על בסיס הליכוד בראשות נתניהו, ליברמן, חרדים והימין החדש, שאף תפעל לקידום חליפת החסינות של נתניהו ולפיכך הסיכויים לתרחיש זה סבירים בהחלט.

תרחיש שני: לזרוק את גנץ מתחת לאוטובוס
ההכלאה הבלתי אפשרית בין ראשי כחול-לבן עלולה להיסדק בשעת מבחן נוספת. חלק קטן מכחול-לבן בנוי ממפלגת תל"ם בראשות יעלון. יעלון אמנם לא צפוי להפר התחייבותו לשבת עם נתניהו, אבל יתר חבריו, אנשי ליכוד ממטה נתניהו בעבר, אשר תמיכתם בארץ ישראל השלמה אינה מוטלת בספק, יכולים להפתיע ולערוק, מה שלא עשו בסיבוב הקודם. אם נתניהו יקבל את הזכות להרכבת הממשלה הם יכולים להציב אולטימטום פשוט מיד אחרי הבחירות: או שיושבים למו"מ רציני עם נתניהו לממשלת אחדות – או שאנחנו פורשים (כתרגיל סתיו שפיר). במצב זה, די בשלושה חברים מסיעתו של יעלון כדי לשבור שוויון ויחד עם הליכוד, הדתיים, הימין החדש והחרדים לייצב ממשלת ימין לאומית – גם בלי טובות מליברמן. גם הסבירות לתרחיש זה כלל לא נמוכה.

תרחיש שלישי: בכירים בליכוד עושים פוטש
לא סתם חושש נתניהו מהשר לשעבר גדעון סער. אם נתניהו שוב ייכשל בניסיון להרכבת ממשלה, סער הוא הוא 'תרחיש ברוטוס'. סער, בעל ההשפעה הרבה במרכז הליכוד, ומי שמסתמן כמועמד הפופולארי לרשת את נתניהו – עשוי בתרחיש כזה לאגד סביבו קבוצה של חברי כנסת "שאכפת להם", ולומר שמדובר ב"שעה גורלית", אולי אפילו להיתלות בכתבי האישום שבדרך – ולחבור לממשלת אחדות מרכז שתורכב מליברמן, כחול לבן, חרדים והעבודה-גשר. מי יעמוד בראשות ממשלה זו? ככל הנראה סער יתחיל ראשון במסגרת רוטציה כפרס על שהעז להסתכן בהתאבדות פוליטית ולדחוף את נתניהו אל התהום. הסבירות לתרחיש כזה כלל לא נמוכה במקרה של תיקו משתק.

תרחיש רביעי: רוטציה עם גנץ בלי לפיד וליברמן
הפעם הקושרים מגיעים משורות כחול לבן, ומקריבים לעולה את יאיר לפיד, שאולי הוא טוב בדרך לבחירות, אך נחשב כמוקש לאחריהן.
במסגרת תרחיש זה אמורים שלושת הרמטכ"לים להקריב את הש"ג מ"במחנה" שנחשב "סדין אדום" לחרדים וכן את ההתחייבות שלא לשבת עם נתניהו באותה ממשלה, בטוענה כי נתניהו יעביר לגנץ את השלטון בתוך שנתיים ותקופת מעבר היא "צורך השעה". במסגרת תרחיש זה מוקמת ממשלת אחדות ימין מרכז, שאליה יכול להסתפח באופן טבעי המרכז הפוליטי – מהעבודה ועד הימין החדש.
בכל אחד מהתסריטים שפורטו לעיל יש הפרות התחייבויות, בגידה ושקרים. אם דברים שכאלו היו לא אפשריים בפוליטיקה, היא לא הייתה תכנית המציאות האהודה ביותר על הציבור בישראל. כולנו יודעים שהמציאות עולה על כל דמיון, ונותר רק לחכות ולראות מה יוליד יום.

אהוד ברק – דמוקרט נולד או מאחז עיניים נשאר?

"דמוקרטיה היא הטובה ביותר מבין שיטות הממשל שכולן גרועות", אמר צ'רצ'יל במשפט חכם ואלמותי, אבל בכלל לא בטוח שהוא התכוון לסוג הדמוקרטיה המופקרת הנהוגה כיום בישראל.

רפובליקת בננות? תמונה מויקיפדיה

בישראל כבר קיים נוהל: בסיומה של כל מערכת בחירות מתחיל דיון מחודש על שיטת הממשל, ועל הדרכים לעקם ולשפץ אותה, כך שתתאים לריצוי כלל השותפות הקואליציוניות על דרישותיהן הדרקוניות.
אין מספיק תיקים כדי לשדרג תנאי שכר של כמה חברי כנסת? אל דאגה – נמציא משרדים חדש, עם שמות יפים אך ללא סמכויות או ערך – והבעיה נפתרה.
מהרגע להרגע, כל עקרונות הממשל הופכים לפלסטלינה – ורצון האזרח נרמס בראש חוצות
אך בכך לא די, לאורך כל קדנציה, נשמעים איומים להקדמת הבחירות כדי למנוע אפשרות שהאופוזיציה תתנהל לפי תכנון ארוך טווח – ואכן מממשים את האיום הזה לפי נוחות פוליטית: 'חוק ישראל היום' מאיים לסתום את שופרו של ראש הממשלה? יוצאים לבחירות כדי לכפות על השותפות הקואליציוניות החדשות לטרפדו.
למעשה אין זו כלל שיטת ממשל, אלא הפקרות לשמה.
כישלונו האחרון של נתניהו להרכיב ממשלה, חשף אותנו לסכנה קשה שעדיין לא התממשה: השינוי החוקתי שהוא ניסה להכניס בין לילה – ביטול סמכות בתי המשפט לפקח על סבירות ומידתיות החלטות הממשלה והכנסת – היה שומט את הקרקע מתחת לדמוקרטיה הישראלית בכללותה.
נתעלם רגע מהויכוח האם השינויים האלה הם לטובה או לרעה. דעתי ברורה ואתם יכולים לחלוק עליה, אך אי אפשר לחלוק על הנקודה שבישראל כבר אין שיטת ממשל אמיתית. רוב זעום יכול לשנות הכל מהיום למחר.
לשם כך אנחנו צריכים חוקה.
חוקה אינה פיסת נייר
חוקה אינה פיסת נייר

מי שהעלה לאחרונה, כחלק ממסע הבחירות שלו, את ההתחייבות לחוקה בישראל הוא אהוד ברק. צחוק הגורל. הרי ברק הוא ראש המזלזלים ביציבות שיטת הממשל. ברק הוא שיזם ותמך בשינוי החוק שאפשר לו בשעתו להגדיל את ממשלתו וממשלת נתניהו שהיה שותף בה ולכן אינני יודע בדיוק למה מתכוון ברק כשהוא אומר שהוא מתחייב לחוקק חוקה. אני יכול רק לומר מה מחייבת חוקה אמיתית.
חוקה מחייבת יציבות בכל הנוגע לאפשרות לשנותה. כל הליך שינוי חוקתי אמור להיות מורכב ומוגבל הן מבחינת רוב והן מבחינת זמן. כל שינוי כזה חייב להיות מותנה בדיון ציבורי מקדים ומעמיק. חוקה לא משנים בן לילה תוך אדישות לעמדות הציבור.

הכנסת הוכיחה כבר יותר מדי פעמים שגיוס רוב לשינוי חוקי היסוד מהיום למחר אינו קשה וחבריה לא רואים שום פגם לעשות כן – פשוט תוך הפעלת משמעת קואליציונית. היעדר המגבלות פשוט זועק לשמיים.
לאחר שבדקתי את העניין הגעתי למסקנה כי מוטב לאמץ במסגרת חוקת ישראל כלל לפיו הכנסת המכהנת לא תוכל לשנותה, אלא אך ורק להציע, ברוב של 61 חברי כנסת, להביא הצעה לשינוי חוקה להצבעה בכנסת שתבוא אחריה, ורק זו תוכל לקבלו.
כך ישמשו הבחירות כמעין משאל עם על כלל הצעות שינויי החוקה העומדות על הפרק, והכנסת שתיבחר תוכל לבחור אם לאמצן או לדחותן. אין יותר שינוי בין לילה ללא דיון ציבורי למטרות שוחד פוליטי או חסינות לחוקים מופרכים על ידי תוספת המילה "יסוד".
חוקה היא המנגנון היחיד שיוכל לשמור על מדינת ישראל דמוקרטית וכביתו של העם היהודי. ואם כוונת אהוד ברק היא אחרת – הרי שאין לראות בו אלא כמאחז עיניים.

אהוד ברק – מאחז עינים או דמוקרט? צילם: עדי כהן צדק

"משחק הכיסאות הקטלני" עבר מימין לשמאל

תוצאת הבחירות הקרבות עלולה להיות מוכרעת שוב בגלל מפלגה או שתיים שלא יעברו את אחוז החסימה, אך הפעם מהמרכז-שמאל.

בעוד שהימין, כך נראה, מצליח לסדר את השורות, ולהעניק לבוחר מגוון מפלגות מבודלות – במרכז-שמאל, משחק הכיסאות הופך לאכזרי, ועלול להסתיים בהפסד של 4 מנדטים – כפי שקרה בבחירות הקודמות לימין, המנדטים שחסרו להקמת ממשלה.
בגוש הימין נותר הליכוד בראשות נתניהו במלוא חוזקו – תוך שהוא פונה למרכז השמרני-מסורתי, ואל גרעין מצביעי רק מח"ל. הימין הדתי-מתנחלי מגבש מחנה משל עצמו, תוך התנערות מהנטל האלקטוראלי והאנטי-קואליציוני של 'עוצמה יהודית' שהחיבור עמה קשה לבליעה לבוחרים ופוגע בגוש כולו.

אל הציבור הימני-חילוני, המעוניין בכלכלה חופשית וקצת יותר קידמה – תפנה מפלגה משותפת, כך נראה – בהנהגת בנט ופייגלין. העניין כמעט סגור, והצטרפותה של איילת שקד לאיחוד זה, אם תקרה – תחזקם, אך כנראה על חשבון מפלגות הגוש ולפיכך לא תוסיף מנדטים לגוש הימין.

מעבר לליברמן, מחנה הימין איבד נכס משמעותי ביותר – מפלגת 'כולנו' המנוחה. כחלון שחילק מתנות כספיות מאוצר המדינה למאות אלפים, כבר לא ישמש סוג של "ללכת עם ולהרגיש בלי ביבי". כך יתפזרו קולות מצביעיו – ברובם דור שני לעדות המזרח מהפריפריה – בין הגושים. מצביעים אלה, להערכתי, יעדיפו פתרון שמרני-חילוני שיוביל לממשלה ללא כפייה דתית כמו שמציעים ליברמן וכחול-לבן אך צפויה גם נטייה למפלגה חברתית בראשות עמיר פרץ, אם תוקם כזו.

מנגד, כניסתו של ברק לזירה יוצרת סיכון רב, לצד יתרונות גדולים לגוש המרכז-שמאל. מצד אחד, ברק, אם ירוץ לבד (או בכלל) עלול להיות המועמד שיישאר ללא כיסא במשחק הכיסאות הפעם. במקרה שכזה, ייתכן מאד שיוריד יחד איתו ביגון שאולה גם את מרצ, שבקושי שרדה את הבחירות האחרונות. כזכור מרצ ניצלה רק בזכות חצי מנדט מהמגזר הערבי – תוך שהיא חולפת על פני "הימין החדש" שחסרו לו קצת יותר מאלף קולות כדי לעבור את אחוז החסימה ו"זהות" שחסרו לה פחות מעשרים אלף.

מנגד, כניסתו של ברק ממצבת את גנץ כאיש מרכז מתון. הכיצד? המתקפות הבוטות והמשקל הציבורי של ברק מחייבות את נתניהו לפצל אש. בכל פעם שברק תוקף אישית, או מעלה רעיונות רדיקליים כמו ביטול גיוס החובה – נתניהו נאלץ להגיב. שני הצדדים מקיזים זה את דמו של זה, וגנץ מרוויח מן ההפקר פעמיים. רווח ראשון: אלוף השתיקות לא צריך שוב לומר דבר כדי לקחת את הקופה. רווח שני: קרב התרנגולים בין ברק לנתניהו (תרגיל "תסתכל לי בעיניים" מבית מדרשו של איציק מרדכי) מותיר את גנץ מחוץ לאש – וכך מ"שמאלן" הוא הופך למועמד מרכז לגיטימי.

רבים בשמאל-מרכז מפנטזים על איחוד שלא יקרה לעולם בין פרץ לברק. לפרץ אין שום אינטרס להוסיף לעצמו גיבנת אשכנזית מתנשאת בדמות ברק – מעבר לתיעוב האישי הרב בין השניים. להיפך, מגעיו של פרץ לאיחוד עם אורלי לוי ועדינה בר-שלום (בתו של הרב עובדיה), עשויים לגבש בפעם הראשונה מפלגת שמאל-מרכז מזרחית, עם קריצה למסורת, שגם תעבור את אחוז החסימה – וגם תגדיל את הגוש מקולות שתסחוב מהליכוד, ש"ס ומ'כולנו' עליה השלום.
'כחול לבן' לא רוצה ולא צריכה את ברק – ולכן נותרה לו אופציה הגיונית אחת בלבד – ריצה משותפת, אפילו כבלוק טכני, עם מרצ – למניעת התרסקות משותפת.

אך האם במרצ יסכימו לוותר על הצדקנות המפורסמת? והאם ברק יוותר מראש על חלומו לזכות בראשות הממשלה, ויסכים לשחק מראש תפקיד של שחקן משנה בהצגה שנועדה להכתיר את בני גנץ? לדעתי, למרות הריאל-פוליטיק בו ניחנים גם ברק וגם ניצן הורוביץ – האיחוד המתבקש לא יקרה – ולאחר הבחירות אנו עשויים לחזות שוב במשחקי האשמות בשמאל-מרכז – כאשר לפחות אחת משתי המפלגות הללו לא תעבור את אחוז החסימה.