פוליטיקה לפי מבנה אישיות או לפי צרכים? השינוי שתפס את השמאל לא מוכן

הפוליטיקה של עידן המידע יצרה שינויים משמעותיים ביותר שבאופן שבו מבצעים את מסעות הפרסום הפוליטיים. הפוליטיקאים בימין, בישראל וגם בעולם, מפיקים את הרווח הגדול מהשינויים. השמאל עדיין לא למד לנצל את האמצעים החדשים לטובתו, והדברים מתבטאים בתוצאות.
הרגשתם בשנים האחרונות שאין באמת אלטרנטיבה? שגם השמאל וגם הימין יורים סיסמאות נגטיביות ומספרים לנו כמה הם אוהבים אותנו, אבל שוכחים להתייחס לבעיות אמיתיות? ובכן, אתם לא טועים וגם לא לבד.

פרסום בשיטת השמיכות
בעבר, הפרסום נהג בשיטת השמיכות – הפרסום כיסה "בשמיכה אחת" ציבורים רבים שיש להם מבנה אישיות וצרכים שונים. האפקטיביות כמובן הייתה נמוכה, כי חלק מהציבור שכוסה ב"שמיכה" אהב את הפרסום, וחלק לא. כל פרסום הוסיף אהדה אצל חלק מהלקוחות, ואצל חלק הפחית. מאחר והיעילות של הפרסום הנ"ל היה לא יעיל, נעשה ניסיון מתמיד להשתמש באמון שהציבור רחש כלפי האליטות האינטלקטואליות ומפורסמים (90% מהרופאים אומרים ש…/הנעליים של מסי) אך למרבה הצער, הגורמים שקיבלו תגי "אמון" ממערכת ההשכלה הגבוהה התגלו לאורך השנים כמשענת קנה רצוץ: הימין ובפרט בעלי ההון הצליחו לקנות מספיק אינטלקטואליים ליצירת "תעשיית הספק" במסגרתה מייצרים מחקרים פיקטיביים שיוצאים לעיתונות באופן מטעה, הכל במטרה לזרוע חוסר וודאות. ולמרות זאת, לשמאל אשר שפע באינטלקטואלים, היה יתרון מובנה בשיטה הזו.

"כולם אוהבים" – פרסום שמיכה כוללני שאינו ממקד לאוכלוסיה ספציפית

על מנת לאזן את התמונה, ולאור החיסרון המובנה במערכת ההשכלה הגבוהה, כמו גם לצורך הגברת היעילות המיידית של הפרסום, הומצאה שיטה של "פרסום קונספטואלי" – פילוח אוכלוסיות לפי צרכים ומיקוד הפרסום.


רוצים לקבל עדכונים בוווטסאפ כאשר יוצא טור חדש? לחצו כאן, הצטרפו לקבוצה ויישלחו אליכם עדכונים. הקבוצה אינה פתוחה כך שנשלח עדכון רק כאשר עולה טור חדש. צריכים שוב את הקישור? בבקשה

פילוח קונספטואלי
הפילוח הקונספטואלי ניסה להבין את האינטרסים והערכים המשותפים לקבוצות מסויימות, לנסות למצוא פעולות דומות שהם מבצעים, ויצירת פניה ספציפית אליהם בלבד מבלי להיחשף לאוכלוסיות אחרות שלא יאהבו את אופן העברת המסר הממוקדת לאותה אוכלוסיית יעד.

הדבר לא הסתכם בקידום פוליטי בערים ושכונות מקופחות גיאוגרפית. לדוגמא, קמו חברות שמתמחות בפרסום בשירותים של ברים מבוקשים כדי להגיע לאוכלוסיית רווקים/רווקות במעמד בינוני-גבוה, פרסום במכוני כושר, פרסום בבתי אבות, פרסום בבתי חולים וכדומה.

המטרה הייתה למצוא אינטרסים משותפים ויצירת פניה יותר פרסונלית ואישית. עם זאת, משתנה אחד נותר גלמוד: מבנה האישיות. כל אחד מחברי קבוצת אינטרס הוא פרט ייחודי. כל אדם הוא מיוחד בחינוך שהוא קיבל, ועל אף שאפשר לפלח אנשים גם על פי מבנה אישיות, לא הייתה פלטפורמה המאפשרת מיקוד הפרסום לפרט הבודד על פי פילוח קונספטואלי ומבנה אישיות. עד הקמת הרשתות החברתיות וכלכלת המידע שלוותה אליהן.

כלכלת המידע והפרסום ברשתות חברתיות
הפרסום ברשתות חברתיות מבוסס על שני עקרונות מרכזיים: הראשון – היכולת לדעת כמה שיותר פרטי מידע על אותו אדם. כאשר יש לך מספיק מידע על אדם מסויים, אתה יכול, בתיאוריה לפחות, להתחיל לשדר אליו מסרים ספציפיים שמתאימים לו, ולו בלבד, עד שהוא משתכנע. היכולת הזו, של "כיוונון" ממוקד ככל שניתן, כולל על אדם אחד וספציפי; השני – היכולת לאתר את אותו אדם ספציפי ולמקד (target – טירגוט) מסרים לו בלבד. השילוב בין שתי האפשרויות האלה היא הסיבה שהפרסום ברשתות חברתיות כל כך חזק.
כיום, באמצעות מעקב מתמיד ואיסוף פרטי מידע אישיים, נוצרו בעולם מספר גופים עם מאגרי ענק של פרטי מידע אישיים – כמה זמן אתם משתמשים בטלפון, מה מעניין אתכם, וכדומה. הפרטים הללו נכנסים לתוך מערכות ניתוח מידע שפולטות ניתוח מבנה אישיות ספציפי לכל אדם, כשאז ניתן למקד את הפרסום לא רק לפי קונספט, אלא גם לפי ניתוח מבנה אישיות.

פרשת קיימבריג' אנליטיקה – ויצירת המולך שנקרא "פרסום לפי מבנה אישיות"
מאחר והנ"ל הינו סוג של מדע בדיוני ומאפשר דברים מפחידים, בעיקר לאור העובדה שניתן "לכוונן" פרסום כלפי אדם אחד ובכך להשפיע עליו, מבלי שהוא יודע שהוא נתון למניפולציה תמידית, ולאחר הצלחות בקמפיין דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב והברקזיט באנגליה, התפוצצה פרשה שידועה בשם "קיימבריג' אנליטיקה" במסגרתה חברה שעסקה בניהול קמפיינים, לרבות, לכאורה, קמפיינים מלוכלכים שכללו סחיטה, איומים, שוחד, שליחת נערות פיתוי, יצירת ארגונים פיקטיביים ועוד, יצרה מאגר מידע שכלל ניתוח אישיות לכל אוכלוסיית המצביעים: 245 מיליון מצביעים בארה"ב וכ-40 מיליון בבריטניה, והשתמשה במאגרים כדי לכוון פרסומים ספציפיים שנועדו למנוע הצבעה בדרכים לא אתיות, פוגעות בפרטיות ואף לא חוקיות במקרים מסויימים. בעקבות האיום בדרגה מיסטי שנוצר בפרשה החלו גופים שונים להתחיל ליישם מגבלות על כוחן של רשתות חברתיות.

ניתוח אישיות OCEAN שבו השתמשה קיימרידג' אנליטיקה על מנת להרתיע מצביעים
בישראל רוב המגבלות לא תקפות ישירות, אך הרשתות החברתיות מחילות אותן בכל מקרה. לדוגמא – בפייסבוק כבר אי אפשר לבקש לעשות פרסום על אדם בודד וספציפי, בטוויטר אין יותר פרסומות פוליטיות ובכלל יש מעיין תגובת נגד, יש שיאמרו יתר, לפרשה, ועדיין – נותרה האפשרות ליצור פילוחים לפי מבנה אישיות ולייצר "שיחות" אישיות באמצעות "בוט", שזו מערכת שיחות ייחודית, המעבירה פרסום בצורה חדשנית ויעילה של "שיחה".

פרסום באמצעות יצירת בהלה וסקנדלים פיקטיביים
כפי שניתן להבין מהתיאור לעיל, פרסומאים בעבר נסו מהשלכות שליליות וביקשו "להתאים" את המסר לקהל על מנת שלא יכעס. אך הפרסומאים של הפוליטיקאים הימניים דווקא ניסו להשיג מטרה הפוכה – להשיג כמה שיותר בהלה, סקנדלים והכל מבלי לבחול בשימוש באמצעים פיקטיביים, חצאי אמיתות ושקרים מלאים. הדרכים הן מגוונות – שימוש במילים בעלות משמעות כפולה, הטחת עלבונות, חיתוך קטעי תמונה בשילוב הפצת שמועות – הכל הולך כדי ליצור סקנדל ושיח שמוביל למטרה מסויימת שבמהותה מובילה למסקנה אחת: השמאל מושחת, מובל על ידי פסיכופטים ושונאים שרוצים להשתלט על אורח החיים של האזרחים החלשים.

נשאלות בהקשר זה שאלות כבדות משקל: האם מותר לפרסם ולהפיץ פרסום שקרי? במידה וכן – האם צריך ליידע על כך את מי שנחשף? ועל מי צריך להשית את עלות בדיקת העובדות ותיקון השיח השקרי? מי צריך להיות מסולק מהרשתות החברתיות? האם צריך לתת לרשתות החברתיות השייכות לתאגידים לקבוע בעצמן את הכללים? הנהגות העולם המערבי מנהלות דיון ער בשאלות אלה. בישראל כאמור, הדיון עוסק בשאלה האם השלטון צריך להיות מובל על ידי שקרנים, רמאים ומקבלי שוחד או לא. שאלה שברוב העולם, איך נאמר זאת בצורה עדינה, אינה על השולחן.

השמאל העולמי במהותו מתנגד לשיטות של הפחדה, שקרים והסתה והוא מנסה להימנע מהן, אך מצד שני נאלץ להיכנע למולך שנקרא "פרסום לפי מבנה אישיות" ומנסה להתאים את הפרסומות שלו כך שלא יצרו רגשות שליליים אך מצד שני יפנו למבנה האישיות במקום לצרכים, כל זאת אל מול מכונת המלחמה הימנית שנועד לעודד רגשות שליליים ולעודד אי-הצבעה וחוסר וודאות כדי למנוע מהשמאל כל אפשרות להגיע לקהל היעד – זהו קרב בלתי מאוזן שהשמאל לא יכול אלא להפסיד בו; אי אפשר להשיג אמון בלתי שביר; צריך לשכנע את הציבור להצביע למי שהאמון כלפיו כבר קיים, או לפחות חלקי. מי שאין כלפיו אמון – לא יכול להעביר מסרים.
קפיצה קטנה לישראל – כרגע נראה שהימין בישראל חסום ומיצה את יכולותיו. נתניהו מחכה לנס ה-61 מנדטים, שיש סיכוי קטן שיתרחש, ומנגד השמאל מנסה גם הוא להגיע לנס ה-61 (בלי ליברמן), וגם פה הסיכויים קיימים אך מצומצמים בהחלט. האם אתם מרגישים שמפלגת כחולבן או לפחות אחת מלוויניה – העבודה או המחנה הדמוקרטי מדגישים את השינויים שהיא מבקשת לבצע, על ערכים? האם בדיון סביב השאלה "ביבי/לא ביבי" או "ימין/שמאל" אפשר לשכנע תומך ביבי לשנות את הצבעתו? לטעמי לא. הימין גם מבין את זה, ולכן הוא מתמקד במניעת הצבעה, השמצה והפצת בוץ לכל עבר, מתוך הנחה מוצדקת שמי שתומך בגנבים, מקבלי שוחד וחוסי פדופילים הינו אדם מחוייב בלאו הכי ולכן ייצא להצביע גם במערכת בחירות מלוכלכת, לעומת זאת, מי שנגעל מהלכלוך שדבק בכל מקום – דווקא נרתע. בהקשר הזה יש לציין כחולבן עושים עבודה טובה – העובדה שהם לא משתפים פעולה עם זריקת הבוץ מאפשר לאנשים להחזיר את האמונה שיכול להיות אחרת. לגבי העבודה והמחנה הדמוקרטי קשה לי כרגע לומר מילים טובות. העבודה בקמפיין "רק אנחנו אוהבים אותך" והמחנה הדמוקרטי בקמפיין "רק אנחנו שמאלנים" עושים הכל כדי להצדיק את חוסר האמונה שהם יעברו את אחוז החסימה. אולי זה ישתנה, נחיה ונראה.


רוצים לקבל עדכונים בוווטסאפ כאשר יוצא טור חדש? לחצו כאן, הצטרפו לקבוצה ויישלחו אליכם עדכונים. הקבוצה אינה פתוחה כך שנשלח עדכון רק כאשר עולה טור חדש. צריכים שוב את הקישור? בבקשה

הפיתרון – חזרה לפילוח הקונספטואלי
שיטת המסרים המדוייקים של הימין המשתמש בחוכמה ברשתות חברתיות ובקהילות סגורות, תוך ניצול מבנה אישיות נוירוטי, היא שיטה חזקה ובלתי שבירה. הפיתרון יכול להיות אחד ואחד בלבד – השמאל צריך לחזור לפרסום קונספטואלי לפי צרכים ולוותר על הפרסום לפי מבנה אישיות שבו יש לו חיסרון מובנה. לחזור למדעי החברה – פסיכולוגיה, סוציולוגיה וכלכלה ולוותר על הפסיכיאטריה.

פוליטיקת השיגעון. שיטות השיווק של הבהלה נותנות יתרון לימין. השמאל צריך לשחק משחק אחר – פסיכולוגיה, סוצילוגיה וכלכלה.

את הוירוס שנקרא פרסום לפי מבנה אישיות לצורך יצירת בהלה וחרדה – לא ניתן לעצור, אך הוא הדביק את הימין וכאן נמצאת נקודת החולשה. הדרך היחידה להילחם היא לתת לציבור הימני אלטרנטיבה, ולא תיאורטית, אלא אמיתית: להבטיח להם את הכסף ולפתור את הבעיות שלהם – מי שמבין שיש לו אינטרס אמיתי לתמוך במישהו, בסופו של דבר הוא יתמוך בו.
אז למה השמאל לא עושה את זה? כי הוא שקוע בחלום שהוא יוכל להשתמש בפילוח לפי מבנה אישיות כדי לשכנע לבחור בו; אפילו הימין לא מצליח להביא לעצמו הצבעה באמצעות השיטה הזו, אלא בעיקר להרתיע את המתנדנדים, אז למה השמאל חושב אחרת? הפוליטיקאים והפרסומאים של השמאל מנסים לרתום לטובתם מוצר שנועד במהותו ליצור בהלה, להעלות חרדות ולמנוע התמודדות. המוצר הזה לא יכול לשמש לבניית אמון בין זרים – העמדה הפוליטית של השמאל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *