השבוע שבו נתניהו התחיל לחשוש

בשבוע שעבר קרו שלושה אירועים משמעותיים: השניים הראשונים מלמדים על הלחץ העצום והחששות של נתניהו, השלישי מלמד על הצפוי לנו בעתיד הקרוב.

עם תחילת השימוע לנתניהו, ואולי כתוצאה ממנו, נתניהו החל לחשוש ולשאול את עצמו שאלות: האם כדאי להמשיך עם הטקטיקה של החזרה מהירה של המנדט, ניסיון להשפיע על הנשיא שגם גנץ לא יכול להרכיב את הממשלה במטרה להביא לבחירות בתוך פחות מחודש, ואז להשתמש בבחירות על מנת לדחות את ההחלטה בשימוע, או למצות את הזמן כראש ממשלה, על מנת להקטין את הסיכון מאחר ובמידה ויוגש כתב אישום הוא יהיה בפני שלושה שופטים בירושלים ולא בפני שופט אחד בתל אביב.

ההשתפנות מפריימריז
בתחילה, נתניהו בחר בדרך הראשונה, אך לדברי חברי כנסת בליכוד, הגיעו אליו "שמועות" שמתוכנן נגדו "פוטש": גדעון סער וקבוצת תומכיו המונה 11 חברי כנסת מתכוונת לאיים שאם הוא לא יפרוש, הם יתפצלו ויקימו ממשלה ביחד עם העבודה, ש"ס, כחולבן וישראל ביתנו ואולי גם הימין החדש ויהדות התורה, בראשות גדעון סער ברוטציה עם בני גנץ, כל זאת בתקופת ההמתנה של 21 ימים לפני פירוק הכנסת.
בשל החשש מגדעון סער, שכבר סומן על ידו ועל ידי מעריציו וחברי כת ה"ביבי" כבוגד בערכי "לה פמיליה", נתניהו חשב שהדרך הנכונה לחסל את ההתנגדות היא על ידי גיבוש לגיטימציה ציבורית, כשאז הוציא לפועל שמועה "בודק פריימריז מהירים בליכוד" מתוך הנחה שלא יהיו לו מתמודדים, אלא אבוי – אז גילה שגדעון סער מתכוון להתמודד נגדו, וספק אם הוא ינצח. יתרה מכך – האחרון שהפסיד ב"משאל עם בליכוד", אריק שרון ב2005, התפצל מהליכוד, פירק אותו לגורמים והשאיר את נתניהו עם מפלגה שבורה בת 12 מנדטים, גם שגם ניצחון לא היה מקנה שום וודאות, אלא היה מעניק לגדעון סער לגיטימציה למהלך של פיצול.
נתניהו, בצר לו, החליט להיכנע לפחדיו ולהציג אלטרנטיבה אחרת: הצבעה במרכז. הצבעה כאמור לא רק שאינה נדרשת, אלא גם לא תשיג לו את הלגיטימציה הציבורית שהוא רצה בה: אם בכלל יגיע להצבעה לאחר עינויים משפטיים שהוא צפוי להם, וגם אם ינצח – יגידו שמרכז הליכוד זה גוף לא לגיטימי ציבורית, ואם יפסיד – כל הגיהנום יתפוצץ עליו. יש להניח שהוא יתן גם לרעיון הזה להתמסמס במהלך השבוע ובלאו הכי אין לו שום ערך או חשיבות ציבורית.

ההשתפנות מהחזרה מהירה של המנדט לנשיא
החזרת המנדט לנשיא הייתה מראש טקטיקה אמיצה ומהפכנית. נתניהו ניסה להציג עצמו כאדם ענייני, ובאמצעות המהלך המהיר ללחוץ על הנשיא שלא לתת את המנדט לבני גנץ. בדרך הזו, הוא סבר, הנשיא ידלג על פני גנץ, יעביר לכנסת הודעה שאין אף מועמד שיכול להשיג רוב להקמת קואליציה, ובתוך 21 ימים הכנסת תתפזר. אלא שמהלך כאמור הוא מסוכן מאוד, מאחר ואם המנדט חוזר לנשיא והוא מעביר אותו לגנץ, הרי שסיום ה-28 ימים של גנץ הינו, לכל המוקדם, במהלך חודש נובמבר, כלומר – אחרי הכרעה בכתבי האישום, כשאז עוצמתו הציבורית של נתניהו תהיה בשיא חולשתה. בוודאי שנתניהו לא רוצה ללכת לבחירות כך, והרי כל הרעיון הוא ללכת לבחירות בסיבוב שלישי בלי כתב אישום, תוך כדי בקשת דחייה של ההכרעה בתיקיו "על מנת להימנע מהתערבות בבחירות".
את המטרה הזו נתניהו היה יכול להשיג גם אם היה קובע עכשיו פריימריז בליכוד וכך מבקש מהיועמ"ש להימנע מהכרעה תוך כדי הפריימריז – ברם החלטה כאמור הייתה מאלצת אותו לפריימריז בליכוד ואם נתניהו חושש מפריימריז כנראה שהוא יודע למה.
כתוצאה, נתניהו החליט לחזור בו מהטקטיקה, ולחזור לטקטיקה אותה ניסה בבחירות במרץ – למצות את כל הימים בניסיונות לשחד חברי כנסת בודדים מהשמאל-מרכז, ולפחות לצמצם את הנזק הפוטנציאלי של הגשת כתב אישום כך שגם אם יוגש – הוא יוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים בפני שלושה שופטים ולא בפני "השופטים הקשוחים של תל אביב".

נתניהו מחפש את דרכו – מעודד מחאה חברתית
אחד הדברים המפחידים ביותר בפעילות ציבורית היא החלטה לצאת למחאה חברתית. מחאה חברתית מעבירה את הכח לשני גורמים בלתי נשלטים: מארגני ההפגנה והקהל שייבחר אם להגיע או לא. בנוסף, הפגנות מאפשרות פריקת זעם ציבורית. בהתחלה הן מעוררות אותו והוא גדל, אך בהמשך הזעם נפרק ואפילו התומכים מרגישים שהם "ביטאו את עצמם", כשאז התמיכה הציבורית במושא ההפגנות רק יורד.
נתניהו מודע לעובדה שהוא היום ראש כת: הוא מפעיל כל טקטיקת כתות מוכרת בספר על מנת ליצור קבוצת אוכלוסיה שמרגישה שבלעדיו יתמוטט העולם. עם זאת, הוא לא יכול לדעת מה היקף ההצלחה ולמען האמת זה די מפחיד לבדוק: גם בגלל שאולי הכח הוא קטן, וגם בכלל שהתוצאה של כת ביבי המונית יכולה להוביל לתוצאות לא רצויות, לא נדבר על רצח של פרקליטים או עיתונאים סוררים חס וחלילה, אלא אפילו "רק" על פרעות בשם נתניהו אשר יובילו לירידה דרמטית בתמיכה הציבורית בנתניהו ואובדן כל התמיכה של המרכז-ימין, שגם ככה נמצאת בנסיגה אשר באה לידי ביטוי בבחירות.
למרות זאת, נתניהו הרגיש שלא נשאר לו אופציות אחרות והוא נתן "אור ירוק" למחאה בפתח תקווה, והתוצאה הייתה חזקה: אלפי "ביביסטים" הגיעו להפיץ תיאוריות קונספירציה ושנאה כלפי שי ניצן וליאת בן ארי "הפרקליטים הרעים", ולתמוך במלך המשיח נתניהו. הוא מצידו מיהר להודות למשתתפים ברשת, ואף הזמין את אורנה פרץ, שהתפרסמה כמי שנתניהו נזף בה שהיא "משעממת אותו" לביקור במשרד ראש הממשלה שכלל צילום סרטון וסיבוב תקשורתי על גבי חברת הכת המהופנטת.

מחאה חברתית ברוח מזרחית ראשונה בהיסטוריה של המדינה?
המחאה הזו היא כנראה סימן ראשון לסופו הציבורי של נתניהו. הציבור הכללי לא אוהב ראשי כת. בנתיים המחאה היא מתחת לרדאר, אך למחאות חיים משלהם, ראשי המחאות לא יודעים לעצור וגם לא באמת נשלטים. נתניהו לא יוכל לומר לרן כרמי, מארגן הפגנות ימין מקצועי שארגן גם את ההפגנות של אלאור עזריה, לעצור. אני מאמין שאנחנו יכולים להגיע בתוך שבועיים להפגנות ענק שלא נראו בישראל מזה שנים, של תמיכה בנתניהו, ועל הבמה יזמררו אייל גולן ושרית חדד. המימון כבר יגיע מקרנות ציבוריות כגון "קרן תקווה" או מתורמים עלומים, אפשר לסמוך על נתניהו שידאג למימון שלא ניתן לקשור אותו אליו.
אלא שהפגנות תמיכה כאלה רק יעוררו את השנאה כלפי נתניהו. המסר מההפגנות יהיה מאוד ברור: אם יוגש כתב אישום נגד נתניהו העם ייצא לרחובות. כתוצאה אני מעריך שתתעורר גם הפגנת "שלטון החוק לפני הכל" או משהו בסגנון, שתוציא את כל מי שנגעל מהביביזם מהבית, בו בזמן שהליכודניקים שאינם ביביסטים יאלצו לבחור: האם ביבי קודם לנאמנותם לעם היהודי, או שהם מסכימים לקיומה של "מלחמת אזרחים שקטה". אני מעריך שהם לא יגבו את נתניהו בשלב הזה.

ההמשך יבוא במוצ"ש הקרוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *