ימיה הגדולים של הדמוקרטיה הישראלית

תקראו לזה מזל, צירוף מקרים או נס – בסופו של יום הדמוקרטיה הישראלית הצליחה לנווט את העם בישראל בבטחה, לצלוח ניסיון הפיכה רודנית-דתית, לשמור על שלטון החוק ולשנות עמדות ציבוריות בצורה משמעותית, הכל תוך כדי הגברת אמון הציבור בשיטת המשטר.

לטעמי, אלו ימים יפים מאוד לדמוקרטיה הישראלית. ברור שצריך להסיק מסקנות ולמנוע הישנות של שלטון מתעתע, מושחת וחולני כפי שנוהל כאן בשנים האחרונות ואדון בהן כאן, אבל אני רוצה בטור זה לקעקע את הדיבור המגוחך המבקר את הצדדים במערכת הפוליטית על כך שלא התפשטו מעקרונותיהם וערכיהם. לכל הצדדים, כולל לנתניהו וחברי ה"בלוק".

דמוקרטיה – שיטה להכרעת מחלוקות ללא אלימות
וינסטון צ'רצ'יל אמר בעבר כי "הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר הקיימת, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום". הדמוקרטיה היא שיטה פוליטית במסגרתה במקום למנות שלטון רודני המתבסס על הפעלת כח למטרות כפיית עמדותיו על העם ובמקרה של רודנות דתית משולבת גם שטיפת מח, נעשה ניסיון להגיע להסכמות מרצון של הנשלטים, תוך שמירה על זכויותיהם להשתתף בקביעת אורח חייהם, ואיסור על הרוב לפגוע במיעוט תוך החלת עקרונות של שוויון בפני החוק ואיסור הפלייה.

השיטה הישראלית היא אמנם שיטה שמעודדת שבטיות ולפיכך מפלגת את הציבור, ובתוכה טבוע רצון של כל שבט, המיוצג על ידי מפלגה, להפר את השוויון ובכך לשדוד את הקופה עבור חבריו, אבל דווקא מהסיבה הזו, היא גם מאפשרת ביטוי עצמי ושבטי, כמו גם מעודדת השתתפות בממשל – לא תשתתף – תפסיד. כמו כל שיטה, יש לה יתרונות וחסרונות. אני לא יכול לומר שאני חסיד שלה ולא חושב שצריך להכניס בה שינויים, אבל צריך להסתכל נכוחה גם על יתרונותיה.

בואו נראה מה היה לנו כאן: מערכת בחירות שבה נתניהו, שטען שהוא לא רוצה חסינות,

נתניהו בראשון עם קרן מרציאנו בערוץ 12. צילום מסך מיוטיוב
התמודד מול כחולבן שרק קמה בראשות בני גנץ, גנרל חסר ניסיון פוליטי, שהסרטון בחירות הראשון שלו היה ספירת גופות בעזה ברוטציה עם יאיר לפיד הזוכה לקיתונות של שנאה ממספר שבטים במדינה, וכתוצאה מחוסר ניסיונו של גנץ הוא הצטייר כבובה חסרת הבנה ולא ממש אפוי או מתאים לכהן כראש ממשלה. התוצאה בסיום הבחירות הללו היה שלנתניהו ותומכיו יש בדיוק 60 מנדטים. היו חסרים פחות מ-2,000 קולות על מנת שבנט היה נכנס, אבל זה לא קרה. אם נפרש את התוצאות הללו, נאמר שהציבור לא נתן לנתניהו אפשרות להרכיב ממשלה המאפשרת לו להקים רודנות דתית כפי שהיא ניסה לעשות עם שותפיו. הניסיון הזה, לחוקק חוקים ששמים את חברי הממשלה מעל החוק, מאפשר להם לקבל שוחד ולבצע עבירות פליליות, לגנוב, ולצאת למלחמות ללא צורך באישור הכנסת וללא פיקוח בית משפט – הוא ניסיון הפיכה מכוער ובוטה שכשל מאחר ואביגדור ליברמן, אשר "נספר" כשותף אוטומטי בימין התנגד לה, מאחר והוא מייצג את העולים מברה"מ אשר נחשבים על ידי הקבוצות הדתיות כ"יהודים מזוייפים" ולפיכך המשמעות של הפיכה כאמור היא ראשו על מקל. נתניהו פשוט לא מצא רוב להפיכה כזו. ביהירותו הרבה, נתניהו הלך לבחירות נוספות ולא נתן לבני גנץ אפילו את האפשרות להיכשל בהרכבת ממשלה בסיום אותה מערכת בחירות. למען האמת – טוב שחסך לכולנו את הזמן.

רוצים לקבל עדכונים בוווטסאפ כאשר יוצא טור חדש? לחצו כאן, הצטרפו לקבוצה ויישלחו אליכם עדכונים. הקבוצה אינה פתוחה כך שנשלח עדכון רק כאשר עולה טור חדש. צריכים שוב את הקישור? בבקשה

במערכת הבחירות השניה, נתניהו התמודד תוך שהוא מכחיש את ניסיון ההפיכה שביצע, ודרש שלא יתקיים שימוע בתיקיו הפליליים עד אחרי הבחירות, תוך שהוא ממשיך לטעון כי "לא יהיה כלום כי אין כלום" וכי "בשימוע התיקים האלה ייסגרו בצ'יק", מולו, עמד בני גנץ, בקמפיין הרבה יותר יציב, ולמרות שהתחייב ללפיד לרוטציה, לפיד כבר לא הופיע בשלטי החוצות. גנץ הפעם דחה את הפרובוקציות העלובות ובחר בקו ממלכתי, ענייני ונקי תוך שהוא מקפיד לא להביע דעה בשום דבר ולהישען לחלוטין על אופיו הנוח. לאט לאט הוא בנה לעצמו דמות מנהיגותית במהלך הבחירות האלה, בהם התוצאה התהפכה: מניצחון במנדט לליכוד בבחירות הראשונות, לניצחון במנדט לכחולבן בבחירות השניות. מתמיכה של 60 חברי כנסת בהפיכה רודנית-דתית בראשות נתניהו, לתמיכה של 55 חברי כנסת, שהפכו בהמשך ל"בלוק הרודני-חרדי-דתי".
באותו הזמן, כתוצאה מאיחוד מפלגות של ערביי ישראל, עלה אחוז ההצבעה שלהם מ-49% בבחירות הראשונות לכמעט 60% בבחירות השניות, ואחוז ההצבעה הכללי עלה במערכת הבחירות השניה, או במילים אחרות – אמון הציבור בשיטה הפוליטית הישראלית עלה.

נתניהו בכיס שלנו, ולא אנחנו בכיס שלו
לאחר הבחירות השניות ועל מנת למנוע מצב שבו החרדים או הדתיים-לאומיים יקימו ממשלה עם גנץ, הקים נתניהו את "הבלוק". הבלוק נשען על שילוב אינטרסים עברייניים של שלוש מפלגות שהעומדים בראשם עומדים בפני כתב אישום – דרעי מש"ס, נתניהו בליכוד וליצמן ביהדות התורה, בצירוף מפלגה נוספת שכל יהבה הוא לספח קרקעות ביהודה ושומרון, או כפי שהמהלך הזה נקרא בעגת המשפט הבינלאומי – לגנוב, ולצאת למלחמות דת, כאשר בין כלל המפלגות יש הסכמה כי יש רק אדם אחד שיכול להוביל למדינה שתאפשר את החלום של כולם: רודנות דתית בראשות נתניהו.
הטיב לבטא זאת חבר הכנסת משה גפני מ'יהדות התורה' כשאמר "לא אנחנו בכיס של נתניהו, אלא הוא בכיס שלנו". זהו חיבור אינטרסים, מושחת ומעוות מוסרית, אבל ללא ספק אמיתי.

ח"כ משה גפני – "לא אנחנו בכיס שלו, אלא נתניהו בכיס שלנו"; תמונה מויקיפדיה

מנגד, עמד גוש שמאל חדש שמובל על ידי עמיר פרץ, אשר קורא לשיתוף פעולה יהודי-ערבי עם המפלגה המשותפת של ערביי ישראל, גוש ששולל לחלוטין את נתניהו הן בגלל התיקים הפלילים אך גם ובעיקר רעיונית, בהיותו מסית נגד ערביי ישראל, מייצג את גישת ה"עליונות היהודית" ומתנגד לכל הסדר שלום אזורי או בכלל.

כחולבן הציעו דרך ביניים במסגרתה הם מסכימים שלא לפסול את נתניהו באופן אישי, אבל לא לאפשר לו לכהן כראש ממשלה כאשר עננה פלילית מעל ראשו. בני גנץ, כנאיבי חרוץ, הלך פעם אחר פעם כילד טוב ירושלים לפגישות שתוצאתן ידועה מראש, ולאחריהן הוציא הודעות ונאם נאומים מפייסים, כאשר מנגד נתניהו ושותפיו מסיתים, מעליבים ומטיחים בוץ לכל עבר. עלוב במיוחד היה הטיעון של נתניהו וחברי ה"בלוק" על כך שכחולבן "מחרימים" ובאותו הזמן נמנעו מפגישות פומביות עם בני גנץ ונציגי כחולבן, כדי חס וחלילה לא "להתפתות".

וליברמן? הוא בין הפטיש לסדן – בין נאמנותו לימין באמונה הגזענית כלפי ערבים לבין חוסר יכולתו להסכים לרודנות דתית שבה "יהודי מזוייף" כמוהו יהיה הראשון לאבד פריבילגיות שיש לו במסגרת המשטר הנוכחי. הדבר היחיד שהוא יכול לעשות זה לנסות ליצור ממשלת אחדות בלתי אפשרית בין כחולבן שלא מסכימים לוותר על הערך של שלטון החוק, שלטון העם וזכויות אדם, לבין נתניהו, שלא הסכים לוותר על ההפיכה הרודנית-דתית על מנת להתחמק מכתב אישום פלילי ואכן מסתבר שכתב אישום חמור עומד להיות מוגש כנגדו.

רוצים לקבל עדכונים בוווטסאפ כאשר יוצא טור חדש? לחצו כאן, הצטרפו לקבוצה ויישלחו אליכם עדכונים. הקבוצה אינה פתוחה כך שנשלח עדכון רק כאשר עולה טור חדש. צריכים שוב את הקישור? בבקשה

בחירות – דרך לא אלימה לפתור בעיות
נתניהו ניסה להתסיס את הציבור על מנת להרתיע את רשויות אכיפת החוק – אך נכשל. הציבור לא יצא לרחובות בהמוניו ולא שיתק את המדינה. לא עבור נתניהו, אבל גם לא יצא בהמוניו נגדו, וגם כמי מהצדדים יצא, עשו זאת בשפה קשה, אך ללא אלימות. גם כאשר בתי המשפט והפרקליטות מעמידים את נתניהו לדין ואולי אף ידיחו אותו אני לא מאמין שהציבור בישראל, לא הציבור הרחב ובוודאי לא השוטרים או הצבא, שיתייצבו לצד נתניהו המושחת ויעשו איתו הפיכה אלימה. זה לא ה-DNA הישראלי, וטוב שכך.
הציבור מבין את מה שהכתבים והפרשנים בתקשורת לא – בחירות היא הדרך הטובה והבריאה ביותר עבור אומה לפתור את המחלוקות הפנימיות, ושלטון החוק מספיק חשוב כדי לשמור עליו גם כאשר לא מסכימים עם תוצאותיו, כפי שנאמר בפרקי אבות:"הוי מתפלל לשלומה של מלכות, כי אלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". אם התוצאה שהתקבלה בבחירות לא הייתה מוצלחת, צריך לקיים דיון ציבורי, דהינו קמפיין, ולצאת לבחירות נוספות. זה מגעיל, זה לא יפה, אבל כל החלופות שנוסו עד היום – מלחמות אזרחים, מחאות ענק וכדומה – הובילו לכאוס ואסונות במדינות שעשו כן. ממשלה וממשל מחליפים בקלפי, את החוק אוכפים פקידים מקצועיים, עליהם מפקח בית המשפט. זוהי דמוקרטיה בריאה.

האם צפוי שינוי במערכת הבחירות השלישית?
הטור הזה מספיק ארוך ולפיכך אתמצת זאת ואכתוב על כך טור נוסף: כן. שינוי מהותי. יש מספר תסריטים אליהם המציאות יכולה ללכת מעכשיו, אבל כולם מובילים למדינה טובה יותר.
חייכו, נשמו נשמת רווחה והשתתפו בהליך הדמוקרטי. אלו הם ימיה הגדולים של הדמוקרטיה הישראלית.

רוצים לקבל עדכונים בוווטסאפ כאשר יוצא טור חדש? לחצו כאן, הצטרפו לקבוצה ויישלחו אליכם עדכונים. הקבוצה אינה פתוחה כך שנשלח עדכון רק כאשר עולה טור חדש. צריכים שוב את הקישור? בבקשה

למי יצייתו השוטרים? "ההחלטה שלא חייבים לציית לה" מתקרבת

בחודש יוני מינה ראש הממשלה בפועל נתניהו את אמיר אוחנה לתפקיד שר המשפטים בפועל. על העובדה שאוחנה פועל בשיתוף נתניהו על מנת להפוך את שיטת המשטר הישראלית לרודנות נכתבו לא מעט מילים, אך מאמר זה עוסק בסוגייה אחרת.
בראיון הראשון של השר אמיר אוחנה הוא עמד על דבריו מהעבר לפיהם לא חובה לקיים כל החלטה של בית המשפט, תוך שהוא מפנה לדוגמאות של ביטחון צבאי ומאשים את בתי המשפט בהחלטות "שדגל שחור מעליהן" שגרמו למוות לאזרחים.
בתגובה קמה סערה ציבורית, עליה הגיב נתניהו: "החלטות בית המשפט מחייבות את כולם".
עם זאת, כפי שאנחנו יודעים, דין אחר לכולם, ודין אחד לנתניהו עצמו.

עתירה התנועה למען איכות השלטון
מיד עם ההחלטה להעמיד את נתניהו לדין, התנועה למען איכות השלטון עתרה לבג"צ בדרישה לפטר את נתניהו. בבית המשפט העליון יושבים שופטים שאינם מנותקים לחלוטין מההתנהלות הציבורית והם יודעים לדחות בזמן החלטות נפיצות באופן שיסיים את חשיבותן. כך הם פעלו בהקשר זה.
בתחילה, הם דחו את הבקשה על כך שהתנועה לאיכות השלטון לא "מיצתה הליכים" כלומר לא פנתה לנתניהו בבקשה שיתפטר נוכח המצב החדש. אך בתנועה לאיכות השלטון מנוסים מאוד, מיהרו, ביצעו פניה וימים ספורים לאחר מכן כבר הגישו בשנית את העתירה, במסגרתה הם קוראים לבית המשפט לחייב את נתניהו להתפטר בשל העובדה שהוגש נגדו כתב אישום

מה הדין במקרה של הגשת כתב אישום?
לגבי שרים, חוק יסוד הממשלה ברור: שר שמוגש נגדו כתב אישום חייב להתפטר.
לעומת זאת, לגבי ראש הממשלה, סעיף 18 לחוק היסוד קובע כי חזקת החפות גוברת, וראש ממשלה רשאי להמשיך לכהן בתפקידו עד תום ההליכים.
לכאורה, החוק ברור, עם זאת, לתנועה לאיכות השלטון יש שתי טענות משמעותיות ביותר:

1. בנימין נתניהו אינו ראש הממשלה מאחר ולא קיבל את אמון הכנסת. טענה זו, לדעתי, נכונה. נתניהו כעת מכהן מתוקף ממשלת ברירת מחדל, בכנסת שלא נתנה לממשלה זו את אמונה. במצב זה, סעיף 18 לחוק היסוד אינו תקף לגביו.
מכאן שלדעתי, אם נתניהו לא מקבל את אמון הכנסת, הוא יהיה חייב להתפטר ולא יוכל לתפקד כראש הממשלה עד הבחירות.

2. בנימין נתניהו מצוי בניגוד עניינים חמור עד כדי כך שמדובר בנבצרות זמנית שתוקפה עד תום ההליך המשפטי. טענה זו אינה מבוטלת והשכל הישר מחייבה, אך לדעתי המשפטית אי אפשר לקבלה.
למה השכל הישר מחייבה? בגלל שתי סיבות. הראשונה, שנתניהו אחראי על המשטרה והפרקליטות ובתי המשפט, וככזה הוא יכול לקבל החלטות רבות שישפיעו על משפטו. הדבר שם אותו בניגוד ענינים תמידי. הסיבה השניה היא שנתניהו מואשם בניצול לרעה של כוחו כראש הממשלה ולפיכך להשאיר אותו בכיסא זה מהווה החלטה להשאיר את הפושע, לבדו, בזירת הפשע.
למרות השכל הישר, אני סבור שהדבר יהווה פרשנות משפטית שנוגדת לחלוטין את כוונת המחוקק. לצורך העניין, נתניהו כראש ממשלה עם אמון הציבור, יכול גם לבטל את עבירות השוחד המרמה והפרת האמונים, כשאז האישומים נגדו יורדים, ואין מניעה עקרונית שהדבר יקרה. חוק היסוד מפורש: חזקת החפות של ראש ממשלה עם אמון הציבור נמשכת עד תום ההליכים המשפטיים. אין לכך סייג ולא בכדי.

ההחלטה שלא חובה לציית לה?
לפי דעתי, התוצאה הצפויה היא שבמידה ואנחנו יוצאים לבחירות בשל חוסר אמון מטעם הכנסת, על נתניהו להתפטר, בלי שהדבר מונע ממנו להמשיך להיות מועמד לראשות הממשלה ולקבל את אמון הציבור. האפשרות השניה של נתניהו היא לקבל את אמון הכנסת כראש ממשלת מעבר, האם הוא ינצח בהצבעה כזו? אני בספק.

השאלות שנותרו פתוחות
מה יעשה נתניהו אם בג"צ יאמר לו להתפטר? האם הוא יתפטר וישתמש בהחלטה כדלק לקמפיין הבחירות שלו או יגיע להתנגשות ישירה מול בית המשפט העליון?
מה יעשה בית המשפט העליון אם נתניהו לא יתפטר? האם בית המשפט יוציא צו המורה לכלל גופי המדינה להפסיק לציית לנתניהו? לא לפתוח לו את הדלת בכניסה למשרד ראש הממשלה? או שאפילו יוציא נגד נתניהו צו מעצר בשל ביזיון בית המשפט?
מה תעשה המשטרה? האם המשטרה תקיים את החלטות בית המשפט העליון או תלך עם נתניהו ותסייע לו להוביל את ההפיכה נגד בית המשפט העליון?

ואולי נתניהו ישתמש בהחלטה כהוכחה שמדובר בהפיכה כדי לפטר את השופטים ולעשות "ניקיון כללי" כמו שעשה ארדואן בשנת 2014 בטורקיה?

ואיך העם יגיב לכל אחד מהתרחישים?

תגובת המדינה ניתנה אתמול. תוכנה לא ידוע ולא שקוף.

העיוות המוסרי בבסיס האידיאולוגיה של נתניהו

מקובל לזהות את בנימין נתניהו כשקרן המתמרן בכזבים את תומכיו ומתנגדיו כאחד, אך לעמדתי, מדובר באדם בעל שכנוע עמוק בעמדה ותפיסת עולם אידיאולוגית ברורה ושקופה ובהקשר זה הוא חושף בצורה אמיתית את עמדותיו פעם אחר פעם אך מעולם לא אותגר בצורה משכנעת, ולדעתי זה סוד כוחו האמיתי – העומק האידיאולוגי. ההיסטוריה מוכיחה שאידיאולוגיה עמוקה, דהיינו מטרה מנהיגותית ועקרונות התנהלות בדרך לשם, גם אם שגויה לחלוטין, הינה בעלת כח ממגנט.

נתניהו הגדיל לעשות ולפני כמה שנים ביצע הרצאה שבה פרש את תפיסת עולמו בנאום "ארבע העוצמות" בועידת גלובס. המדובר בשיקוף מלא של תפיסת עולמו: לדבריו, הדבר הראשון שמדינה צריכה לדאוג לו הוא עוצמה צבאית, כי בלי עוצמה צבאית ירצחו אותנו. הדבר השני שצריך הוא מימון לעוצמה הצבאית, ולפיכך צריך עוצמה כלכלית. אם יש את העוצמה הצבאית והעוצמה הכלכלית, אז יש עוצמה מדינית, וכדי להחזיק את כל אלה ביחד צריך עוצמה רוחנית.

נתניהו הדגיש בנאומו מספר פעמים: "לא, החינוך לא חשוב; אני יכול להראות לכם מדינות עם מדענים מצויינים אבל הן התרסקו, כמו ברה"מ" הוא היה יכול להוסיף באותה המידה "לא, התרבות לא חשובה" וגם "לא, הלכידות החברתית לא חשובה". על עוצמה מוסרית בכלל אין מה לדבר.
זו מהות האידיאולוגיה של נתניהו ועכשיו אני אסביר אותה במילים פשוטות יותר:

הדבר החשוב ביותר, לאדם ולאומה, הוא להיות בריון. כח זה הדבר החשוב ביותר שאתם צריכים. מכיוון שכל הזמן מנסים להרוג אתכם, אתם צריכים להיות הרבה יותר חזקים. מכאן, צריך להכפיף את כל צרכי האומה לצורך הבסיסי של בריונות: הכלכלה מטרתה לממן את הבריונות, צריך לפתח תעשיות שמחזקות את הבריונות, הכח המדיני צריך להיות מבוסס על פחד מהכח הצבאי ואינטרסים כלכליים וכדי לשכנע את הציבור לשמור על המדינת משטרה הזו צריך חירטוט דתי, כי באמת שום דבר לא יחזיק כזה גיהנום מרצונו החופשי.

תפיסה זו מתאימה מאוד לשנים בהם פיתח בנימין נתניהו את תפיסת עולמו – שנות ה-80 של המאה ה-20. התיאוריה המתקדמת ביותר שפותחה באקדמיה הייתה "תורת המשחקים", אשר ביססה מספר עקרונות כוחניים-לוגיים לתפיסת העולם והאסטרטגיה. בהמשך התברר כי תפיסת העולם של תורת המשחקים מובילה לשגיאות, מאחר ותורת המשחקים התבססה על "הנחת הרציונליות" שהיא הנחה של עובדות שרובן לא מתקיימות במציאות, שבני אדם אינם יצור רציונלי וממקסם ערך מאחר ובני אדם שוקלים שיקולים רגשיים של הגינות ומעדיפים להפסיד מאשר לפגוע בערכים הללו (תמחור ערכי) וכמו כן עולם העסקים והפוליטיקה מעוותים במכוון את ההעדפות האנושיות באמצעות פרסום ופרופוגנדה במטרה להרוויח כח וכסף מחולשות מנטליות, אך כמו שאומר הפתגם "אי אפשר ללמד חתול זקן טריקים חדשים", ונתניהו הוא אריה זקן שהגיע בשיטותיו לשלטון עוצמתי ולפיכך בוודאי לא חושב שהוא צריך לשנות מדרכו.

תפיסת העולם של נתניהו שגויה בשני מובנים:
השגיאה הראשונה היא שכאשר מניחים מראש שכולם רוצים להרוג אותך, מראש אתה מסתגר בפני העולם ולעולם לא תבנה גשרים כדי להגיע להסכמות מול שכניך. אין ספק שישראל ממוקמת באזור מסוכן, אבל ויתור מראש על מערכות יחסים עם שכנינו בגלל שמדובר במערכות מורכבות היא תבוסתנות הגורמת נזקים כלכליים, מדיניים וחברתיים. החיים לא פשוטים אבל אם רוצים להרוויח צריך להתמודד מול המורכבות ולא להסתגר בבית.
השגיאה השניה היא שמדינה שאין לאזרחיה עוצמה מוסרית וחברתית בסופו של דבר תירקב פנימית. אנחנו לא במאה ה-14 ולהחזיק אנשי דת פיקטיביים שמספרים סיפורי פוגי לתושבים לא מחזיק את השלטון יציב. האזרחים החיים בדמוקרטיה, כולל אלו המחשיבים עצמם דתיים, דורשים ומתמחרים שוויון הזדמנויות אך גם כבוד פיזי וביטחון כלכלי. האזרחים לא רוצים שהבנים שלהם יהפכו לעבדים והבנות שלהם לשפחות מין של אליטות בעתיד והם רוצים גם שקט נפשי, ולפיכך הדבר הראשון והחשוב ביותר לאומה, כל אומה, הוא רצונם החופשי והטוב של בני האומה להיות חלק ממנה. אם האזרחים במדינה מסוימת מרגישים שהם מסוגלים לעמוד בפני כל מכשול מכיוון שאם הם יפלו תמיד תושט להם יד לעזרה – האנשים האלה ידאגו גם להגן על אותה המדינה. האנשים האלה ידאגו שהאומה תהיה חזקה צבאית, יהיה להם שקט נפשי ומוטיבציה ליצור קידמה ותועלת לאנושות ולפיכך תהיה במדינה הזו עוצמה כלכלית, כל העולם יראה שמדובר במדינה מוסרית, שאזרחיה מאושרים ושמחים ולפיכך ירצה את קרבתה ולהידמות לה ואם תרצו – היא תפיץ אור לגויים, שירצו להיות שותפים כלכליים לה והיא תשיג ביטחון מתוך עוצמה מוסרית, חברתית, תרבותית, כלכלית וצבאית.

מכאן, שהשלב הראשון בעוצמתה של מדינה היא העוצמה החברתית והמוסרית: דרך ארץ, אחדות פנימית ועזרה הדדית של אזרחי המדינה, אשר יכולים להיבנות על בסיס דבר אחד בלבד: רצון משותף לחיים טובים יותר לעצמך ולכולם. אין שום מטרה משותפת שיכולה להיות חשובה יותר לאומה, וכדי להשיג אותה צריך לשים את החינוך והתרבות במקום הראשון, ולא את הצבא.

אצל נתניהו – הרצון הזה לעוצמה מוסרית ועוצמה חברתית – פשוט לא קיים. אצל מרגרט טאצ'ר לא הייתה חברה, היו רק פרטים, אצל נתניהו אין חברה וגם אין פרטים, יש רק רעב לכח ועוד כח, והכל כשר במאבק לעוצמה הצבאית הבלתי נגמרת. נתניהו מאמין שהאזרח יכול להיות מדוכא ומסכן אבל הוא יתנחם במדינתו החזקה. כל עוד יש למדינה עוצמה צבאית, ויכולת לממן את אותה עוצמה צבאית, הכל בסדר, לא משנה שהאזרח נשדד כלכלית, המצב המוסרי, השחיתות בכל מקום, הפליית אזרחים, תחושת חוסר כבוד וחוסר ערך של חלקים נרחבים באוכלוסיה והעובדה שהדרך לשרוד במדינה הופכת ל"שדוד כפי יכולתך". זו עמדתו האידיאולוגית.

על בסיס העמדה האידיאולוגית הזו התפוררו אימפריות לאורך כל ההיסטוריה – כאשר האידיאולוגיה הפנימית הייתה מלאה בריקבון, בחוסר הגינות ובביזוי כבוד האזרח האזרחים, שהם צריכים בסופו של דבר להיות הלב הפועם של הכח הצבאי, פשוט לא רוצים להשתייך למדינה, קל וחומר לסכן את חייהם בהגנה עליה. במדינות אלה השתלטו על הצבא קבוצות קיצוניות ששללו את הלגיטימיות מיתר חבריהם למדינה. היה למדינה הרבה כח, אבל כבר לאותו ה"מדינה" כבר לא היה כל תוכן להגן עליו. כאשר הכל מושחת, מפולג וחסר אמון כלפי השכן והחבר זו כבר לא מדינה.

הנאום הזה, שנתניהו מתגאה בו, ואף פרסם גרסה ערוכה ומקוצרת שלו במסגרת מערכת הבחירות, הוא לדעתי נקודת התורפה המרכזית שלו.

לצערנו הרב ומצד שני – כאשר יאיר לפיד פירסם את נאום "מבט לעתיד" שלו, היה ברור בעוד שנתניהו מחזיק תפיסת עולם מלאה, גם אם לטעמי שגויה, יאיר לפיד סתם מבלבל את המח, אז כבר קשה לדעת מה עדיף…

לרוב, חבורה צעירה ונחושה – לא מצליחה לעשות שינוי

על כישלונו העצום של בני גנץ, לשעבר מועמד להיות ראש ממשלה, ובעתיד הקרוב עוד טרגדיה פוליטית שלאחר סיבוב במטחנה שנקראת "הפוליטיקה הישראלית" עלול לצאת כאבקה עם טעם מר וללא ביקוש, נדבר בפעם אחרת, אני רוצה לדבר על משהו שהיה יכול להיות בעל פוטנציאל עוד יותר גדול, אבל לא הצליח – הליכודניקים החדשים.

"לעולם אל תזלזל בכוחה של חבורה קטנה ונחושה של צעירים – העולם תמיד השתנה בזכות חבורה כזו" הוא משפט של מרגרט מיד שנאמר בוריאציות שונות ומוכר על ידי כל הפעילים החברתיים, אשר רובם המוחלט דוחפים אבנים כנגד הר גבוה בדומה לסזיפוס ולרוב המשקל מכריע אותם והם קורסים. פעילות חברתית, ובפרט כזו שאינה מגיעה עם שכר כלכלי בצידה, היא מעשה של אנשים נחושים אך לרוב חסרי יכולת התמדה, ועל מנת שיתמידו, הפעילות עוברת להילוך נמוך. או אם תרצו – המשפט בפתיחת הפסקה יפה, ואולי היו חריגים שבחריגים שהצליחו, אבל מי שבעסק יודע שזה משפט מוטיבציה שהסבירות שהוא יהיה נכון לגביך אפסי.

הליכודניקים החדשים היא תנועה ייחודית, שבאה לעשות שינוי דרך נקודת התורפה המרכזי של המערכת הפוליטית הישראלית – מגנון ההתפקדות למפלגות. בקצרה נאמר שהקונספט מאפשר השתלטות עוינת של קבוצה גדול ומאורגנת בצורה מרכזית. הרעיון פשוט: להיכנס למערכת בכמויות מספיקות שעושות שינוי מבפנים החוצה. להוציא לפועל את הרעיון זה כבר אתגר רציני ואותו לקחו הליכודניקים החדשים.

כיום, יו"ר הליכוד וראש הממשלה נתניהו עומד בפני הגשה די וודאית של כתבי אישום שמוגשים על ידי יועץ משפטי שהוא עצמו מינה, אחרי ששימש כמזכיר הממשלה (בעברית: פקיד אישי של נתניהו), זאת לאחר שנחקר על ידי משטרה שהוא אישר אישית מינוי של כל אחד מראשיה, על שני אישומים של הפרת אמונים ואחד של שוחד, ויש מי שיאמר שמדובר בכתב אישום עדין ומלטף ביחס להאשמות נוספות והראיות למכביר. בזמן הזה, נתניהו, בדומה לראש ארגון פשע, מכריז התקפה על גופי המדינה על מנת להוביל להיפוך הפרמידה מדמוקרטיה לרודנות – מדמוקרטיה בה מתקיימת עליונות זכויות האדם על שלטון החוק ועליונות שלטון החוק על השליט, לרודנות מהסוג העלוב ביותר, שבה השליט הוא העליון על שלטון החוק, ושלטון החוק עליון על זכויות האדם והאזרח. ולמרות זאת כל חברי הליכוד, אחד אחרי השני, עומדים כגלמים במעגל ומעודדים אותו. אפילו אחד לא יוצא בצורה גלויה כנגדו, גם לא אחרי שהוא מקים ערב הסתה ומבצע נאציפיקציה של ממש בשיח הישראלי.

בנסיבות האלה, לצערי הרב, אני נאלץ להסכים עם מי שמכריז על מיזם "הליכודניקים החדשים" כמיזם שנכשל.

מפגינים בכיף – הרקע לליכודניקים החדשים
הליכודניקים החדשים היא יוזמה של ליאור מאירי.

ליאור מאירי, תמונה מתוך עמוד הפייסבוק, לא רשום הצלם
בתחילת 2011, כאשר ברקע פתיחת פייסבוק ולחץ חברתי פנימי ישראלי אשר יוליד בהמשך את המחאה החברתית, מספר חברים תל אביביים נפגשו להקמת קבוצה שנקראית "מפגינים בכיף". הקבוצה שמנתה אנשים מעניינים מהבוהמה התל אביבית כללה בין היתר, את רגב קונטס ודפני ליף שהפכו בהמשך אותה שנה ל"מנהיגי המחאה החברתית" וגם את ליאור מאירי וחברים נוספים. אני זוכר שלקבוצה אפילו היה סרטון איך הם לוקחים שמיכה ומפגינים בסבבה מול בניין עיריית תל אביב.

המחאה החברתית 2011
כאשר "פרצה" המחאה החברתית בשנת 2011 הקבוצה התפרקה; דפני ליף ורגב קונטס כאמור הפכו ל"מנהיגי המחאה" וברקע קמו מספר קבוצות שביקשו לייצר השפעה פוליטית פנים מפלגתית בדרך של התפקדות. בין הקבוצות בלטה קבוצה שנקראה "הרוב הישראלי" בהנהגתו של אופיר יחזקאלי שפעל במסגרתה לפקוד צעירים לקדימה לאחר שהיה יו"ר אגודת הסטודנטים במרכז הבינתחומי מספר שנים קודם לכן (כיום סגן ראש עיריית קרית שמונה). המחאה החברתית יצרה שעת כושר לתנועות אלה, והתקיימה פגישה בין מספר די גדול של פעילים במטרה להסביר את עיקרון ההתפקדות ולגייס את המחאה במספרים גדולים כדי לעשות מהפכה/הפיכה פוליטית באמצעות שיטה זו; אותו מפגש נודע בהמשך כמפגש ההקמה של תנועת "מתפקדים".

מפגש ההקמה של "מתפקדים"
אני הקטן, שבאותו הזמן הובלתי תנועה בשם "דור האמת" שמטרתה הייתה להוביל התפקדות לתוך מפלגות על מנת לקדם אינטרסים של צרכני קנאביס (הפסקת הפללה והסדרת השוק/לגליזציה) הוזמנתי למפגש מאחר ופתחתי עמוד פייסבוק שנקרא "ב' זה להשתלט על המפלגות" במטרה לפקוד פעילי מחאה למפלגות בשיטה דומה לשיטה של "דור האמת" ביחד עם יובל אדמון, שהיה בעברו יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית והיום אגב הוא בן זוגה ואבי ילדיה של חברת הכנסת מירב כהן ואדם מוצלח בפני עצמו.
באותו המפגש, תחושתי הייתה שהיה ניסיון להוביל את התנועה לכיוון פוליטי ספציפי, להערכתי למפלגת קדימה כפי שרצו מקימיה, אך בשל ניסיוני אני טענתי שהבעיה המרכזית בשיווק ההתפקדות היא הצורך "להזדהות עם המפלגה" איתה מתפקדים – הציבור שונא את המפלגות. צריך להציג את ההתפקדות כמחאה ולא כהזדהות.
אני רוצה להאמין שלדבריי הייתה השפעה, ואולי הייתה (אבל יש להניח קטנה משאני רוצה להאמין), על אופיר יחזקאלי, שלאחר אותו מפגש שינה כיוון והקים את "מתפקדים" אשר תפסה תפקיד חינוכי ולא אקטיביסטי, על גיל קדרון, שבעקבות אותו מפגש הקים את "הרשימה האזרחית לליכוד", שהייתה תנועת מחאה של שמאלנים שמתפקדים לליכוד אשר בהמשך כשנמאס לו הוא העביר את הרשימות של המתפקדים לליכודניקים החדשים ועל ליאור מאירי, אשר לאחר ואולי גם בעקבות אותו מפגש הקים את "הליכודניקים החדשים".

הביקורת שלי בתחילת הדרך על הליכודניקים החדשים
כאמור אני רואה בעצמי מישהו שהשפיע בצורה כזו או אחרת על הליכודניקים החדשים, ופה אני אספר איפה חשבתי נמצאים הכשל המובנים של התנועה, אותם ציינתי בפני מאירי עוד בשנת 2012:

1. התנועה הצהירה שהיא לא מכוונת לייצר מנהיגים והיא לא בעד אידיאולוגיה ספציפית אלא רק קוראת ל"אנשים טובים וישרים להיכנס לליכוד כדי לאזן אותו" ולמרות שבפועל מנהיגיה והפעולות שלה לימדו על הומוגניות רעיונית, הם טענו כאמור את ההפך ולפיכך לא היה לה בסיס רעיוני. "נטראליות" בעיני הוא גורם מפרק שתוצאתו היא תקרת זכוכית נמוכה מאוד לגודל של כל קבוצה.

יתר על כן: כמו שאמרתי, בפועל היה מדובר בקבוצה הומוגנית ביותר; הליכודניקים החדשים היא תנועה של אנשי מרכז אותם אני מגדיר "גיא רולניק פינת יאיר לפיד"; תיאור נוסף שלהם יהיה אנשי צווארון לבן, "משלמי מיסים ומשרתים במילואים", במעמד די גבוה שלא אכפת להם מההתיישבות והשלטון הצבאי ביהודה ושומרון, או בכלל מאחרים, לא אוהבים את ההסתדרות ולא את הממסד הדתי. בארה"ב יש לקבוצה הזו שם: האליטה השמרנית, ובמקרה הזה "אליטה שמרנית צעירה", אך הם לא היו גאים באידיאולוגיה שלהם והם מעולם לא שמו אותה במרכז, ולכן כל מי שהצטרף לקבוצה היה צפוי להתאכזב במוקדם או במאוחר מהחלטות שהקבוצה לקחה בדרך. זאת אחת הסיבות שהליכודניקים החדשים לא שולטים בכל המתפקדים שלהם ומדי פעם בפעם קבוצות נושרות ומתפצלות לכיוון אחר.
בשל העובדה שהקבוצה לא אומרת למצטרפים מראש מה הבסיס הרעיוני שלה ככלי כיבול קבוצתי, ככלל אפשר לומר שהיא מגיעה לקונצנזוס אך ורק בנושאים של צדקנות וסיסמאות פשטניות: כולנו נגד שחיתות. כולנו נגד כפיה דתית. כולנו נגד ועדים סחטנים. כל "בעד" ייתקל בהתנגדות גדולה מדי. ככה לא בונים תנועה. החשש מאנשים שלא ירצו להשתתף הפך את התנועה לנטולת בשורה לשינוי ולפיכך חסרה כח משיכה.

2. התנועה לא בחרה אם היא תנועת מחאה, או תנועה פנימית. מצד אחד זו תנועה שיצאה בגלוי מהרגע הראשון נגד הנהגת הליכוד וחלק לא קטן מנבחריו, ומצד שני זו תנועה שאומרת שהיא "תנועה של מצביעי ליכוד מאוכזבים שרוצים לחזור לליכוד על פי האמור בחוקת הליכוד".
מהרגע שהליכודניקים החדשים אמרו שהם תנועה פנימית, אז היה צפוי שיהיו להם מנהיגים שפעילים בתוך העסקנות של הליכוד, אבל כאמור, כאשר טוענים ש"אין הנהגה" ו"אין אידיאולוגיה" אז גם לא יכולים לצמוח מנהיגים פומביים, ובלאו הכי רוב ההנהגה של הליכודניקים החדשים לא רצתה להתערבב בפוליטיקה מתוך שנאה אותנטית לעסקנות. אז גם לא היו דוברים פנימיים שמתערבבים עם העסקנים בליכוד. התוצאה הצפויה הייתה מאבק פנים ליכודי בחברי התנועה וניסיונות לחסימתה. המאבק לא התחיל והסתיים בסילוק מנהיגי ומתפקדי התנועה מהליכוד, אלא בעיקר בעובדה שלב הפעילים וחברי הליכוד נאטם כלפי חברי הקבוצה ועמדותיהם ועימו גם הרצון החיובי והקשב של חברי הליכוד האחרים וכך הפכה התנועה ל"מוקצה מחמת מיאוס" בקרב ליכודניקים. זאת הסיבה שהתנועה לא הצליחה לעשות דילים אידיאולוגיים ופוליטיים משמעותיים למרות מספריה הגדולים ולא הצליחה לחבור לקבוצות כוח נוספות.

נוכח 2 הכשלים הללו, אני לא ראיתי שום אפשרות שהליכודניקים החדשים יוכלו להצליח להיות מסה משפיעה. בפועל פיספסתי משתנה אחד.

התמונה מהאינטרנט לא יודע מי היוצר

כוחה של התמדה
אני מודה, לאורך השנים קיוויתי שהליכודניקים החדשים יצליחו במשימתם. המשתנה אותו פיספסתי והשאיר את התקווה בוערת שיש סיכוי שהנבואה שלי על הכישלון הצפוי לליכודניקים החדשים תתברר כשגויה, היה יכולת ההתמדה של מאירי וחבריו.
התנועה לא עצרה. לא אחרי שנה שבה לא פרצה קדימה, לא אחרי שנתיים שהפריצה בוששה לבוא ולא בכלל. התנועה חיה, נושמת ובועטת גם בימים אלה ואולי אפילו מתחזקת. אני חושב שאף אחד לא מקבל שכר בתנועה הזו ולמרות זאת, אחרי מעל שבע שנים, התנועה קיימת ופעילה ביותר, ומחזיקה לטענתה את אחד מגושי ההתפקדות הגדולים בליכוד. זהו נתון חריג ביותר.
אנשי הליכודניקים החדשים, שיצאו למשימה עם שתי משקולות כבדות על הגב בשל הכשלים שפירטתי, הם אנשים עקשנים כמו שהם נחושים, בדומה לצמד המנהיגים הדמיוניים שנתתי להם: גיא רולניק ויאיר לפיד. כשקשה, הם לעולם לא יפסיקו ולא ישנו את הכיוון. הם באו מראש לשבור חומות, ולכן הם לא ישנו כיוון, גם לא כיוון שמתברר כשגוי, גם כאשר החומה קשה. ההתמדה הזו היא מקור כוחם. כמו צ'רצ'יל, הם הציעו למצטרפים אליהם אך דם, עמל, דמעות ויזע ואם הצטרפת להבטחה הזו, אתה לא צפוי לפרוש מהר.
כך, בבחירות הפנימיות האחרונות לרשימת הליכוד, הליכודניקים החדשים, מנו לפחות 6,500 אנשים, מספר שאומדנו מבוסס על כמות האנשים שהצביעו למועמד מטעמם ניר הירשמן. הם השפיעו על סדר הרשימה, ואף הצליחו לדחוק מועמדים לתוכה, אבל לא באמת הצליחו להשפיע על הכיוון האידיאולוגי, ובוודאי שלא להשפיע על כוח המנהיגות האפלה של בנימין נתניהו אשר התחזק עד לדרגה שאין ליכוד מלבדו.

ואולי לא
אולי מגיע לליכודניקים החדשים הספק לגבי ההגדרה כ"לוזרים", או אפילו לסכם את פעילותם ככישלון. קבוצת ההליכודניקים החדשים היא מהמרתקות ואני מכתיר אותה כאחר הניסיונות המהפכניים המאורגנים היחידים שפעילים חברתיים הצליחו להעמיד במדינת ישראל, התנועה נותרה קיימת וחזקה ולכו תדעו, אולי משהו יקרה בעתיד ו"בן לילה" כל השנים הקשות יישכחו, והקבוצה תעלה עם מנהיג חדש בליכוד ותיקח את מדינת ישראל לעתיד חדש ונפלא.

תגובת הליכודניקים החדשים לכתבה:
מיום הקמתה הייתה לליכודניקים החדשים אג'נדה ברורה: חוקת הליכוד המבססת את הערכים של הלאומיות הליברלית עליהם קם הליכוד ובשנים האחרונות איבד קצת את דרכו.
הניסיון לקפוץ למסקנות וסיכומים שגוי: תהליכים של שינוי לוקחים זמן וכבר היום הליכודניקים החדשים הם היום הכח הגדול והמוכח בליכוד ואנו ממשיכים לצמוח ואנו בטוחים שהחל ממערכת הבחירות הקרובה לראשות הליכוד הדבר יקבל ביטוי ערכי גם בעמדות הליכוד, בראשות המנהיג החדש שייבחר.
על חשיבות השינוי שאנו מביאים מעידה יותר מכל העוצמה בה מתגייסים נגדנו הכוחות המושחתים והפשיסטיים במפלגה.
אנו קוראים לכל אזרח שמאמין בלאומיות הליברליות להצטרף לתנועה באמצעות התפקדות לליכוד דרך האתר https://www.newlikud.org/.

הערה אישית לסיום וגילוי נאות:
אני בעדם.

ההודעה ה"חשובה" של שותפיו של גנץ חשפה דבר חשוב

חגורה שחורה בבזבוז זמן
השבוע הפוליטי החל בסערה, או יותר נכון – צה"ל העלה בסערה השמימה את מפקד הגזרה הצפונית של הג'יהאד האיסלמי. התגובות להתנקשות היו מגוונות, החל מהצדקות גורפות, עובר בטענות לגבי העיתוי הפוליטי ביותר, וכולל טענה די מוזרה לפיה "ההתנקשות היא רצח מתוכנן". כל התנקשות היא רצח מתוכנן, אלא שמדובר ברצח מתוכנן המוגן מתוקף הזכות להגנה עצמית או בשמה העממי "חיסול פצצה מתקתקת", כך שהטענה לא רלוונטית.

לאחר החיסול החל סבב במסגרתו נורו על ישראל רקטות, וישראל החזירה בטילים. מאזן ההרוגים וההרס כאמור לא מלמד על שום דבר מאחר ובישראל לא מתעניינים בו ובסוף הסתיים סבב המוות בהסכם בתיווך מצרי מול חמאס.

ניתוח ההודעות לציבור של מערכת הביטחון לאחר הסכם הפסקת האש מלמד שישראל התחייבה לתשלומים והקלות מרחיקות לכת ברצועה, אך כרגיל על מנת לשמור על הפנים הפוליטיות של הממשלה, לכאורה לא מדובר בהסכם דו צדדי מול חמאס והדברים האלה הם "גזרים" שאנחנו נותנים מטוב ליבנו – נו טוב, כל עוד העם קונה את הבלוף במסגרתו החמאס הוא אויב מרושע שלא מדברים אתו, בזמן שבמציאות סוגרים איתו הסכמים והוא הפך לבן ברית של שלטון הימין אני מניח שימשיכו למכור אותו.

אני טוען מזה שנים שמדיניות ההרתעה, החיסולים (שכבר ירדנו מהם) כמו גם מדיניות הסבבים היא בזבוז חיים וזמן – תוצאה של מדיניות הבריונות הישראלית שהישגה היחיד הוא קיבוע מציאות שלילית וסיחרור כלפי מטה. החיסולים של מפקדי שטח, וזו כבר עובדה היסטורית, לא מועילים בדבר, אינם מהווים גורם משנה מציאות או מרתיע ואם יש להם תועלת, הרי שכתוצאה מהחיסולים הצדדים יושבים למשאים ומתנים ומגיעים להסדרים. אי אפשר להגיע להסדרים בלי סבבי מוות ופיצוץ מילארדי שקלים שאחר כך גובים מאיתנו בתשלומי המס?

הודעה חשובה של עמיר פרץ חושפת את מידת הניתוק מהמציאות של השמאל
השבוע הודיע עמיר פרץ, יו"ר מפלגת העבודה, בהודעה נרגשת לתקשורת ולחברי המפלגה שהוא הגיע לפריצת דרך רצינית במו"מ עם בני גנץ.
השמאל כנראה מנותק ביותר אם הוא חושב שיש ערך לניהול מו"מ קשוח מול גנץ שנדמה שהולך ומתרחק מכיסא ראש הממשלה. לגנץ יש מסלול אחד להחלפת נתניהו – להרכיב ממשלה שמחליפה את הממשלה הזמנית. אין שום מסלול אחר. העבודה הייתה צריכה להוביל בלוק בראשותה עם מרץ והמשותפת ולבוא לגנץ וליברמן עם הצעות מגובשות אבל משום מה הם משחקים בנדמה לי: הימין-דתיים-חרדים בבלוק חסינות ובזמן הזה מפלגת העבודה מוציאה הודעות נרגשות על "התקדמות במו"מ" מול כחולבן, כלומר – אין אפילו הסכמות סופיות.

ההודעה הזו, יותר מכל דבר אחר, מסבירה כמה בני גנץ חסר אונים ויכולת קריאת המציאות שלו כנראה לא מיטבית: נתניהו מתכונן ציבורית לכתב אישום ובני גנץ ממשיך לקבל ממנו תכתיבים שלא לדבר עם ערבים.

בנתיים כל המערכת הפוליטית בידיים של אביגדור ליברמן, שקיבל כעת מעמד כפול: הוא נתפס כלשון המאזנים, משפיל את גנץ בשידור חי, ומאחורי הקלעים קובע לגנץ את אסטרטגית המו"מ. הוא הודיע לגנץ לא לנסות להכריב ממשלה צרה וגנץ מקשיב, לא מנסה לאתגר את שותפו הפוטנציאלי, או לשפר את עמדת המו"מ שלו באמצעות הציבור.

הסיבה שבגינה גנץ יכול להירגע
במאמר קודם אמרתי שגנץ הוא לא רבין, שהיה אדם שדוחף בכל כוחו לשנות את המציאות. בנתיים גנץ עושה הכל כדי להצדיק את הטענה שלי. כנראה שפשוט אין לו את האישיות המתאימה כדי ללכת עד הסוף. יש מי שמשווים אותו לבוז'י הרצוג, אבל עם פחות חוכמה פוליטית מכיוון ששניהם היו מסתכלים במראה ורועדים מפחד מהיום שבאמת ישיגו את מטרתם ויהיו ראשי ממשלה.

נכון לרגע זה, ואם גנץ לא יעשה משהו מפתיע, נדמה שהוא יכול להיות רגוע – הוא כנראה לא יהיה. אם הוא מכין עצמו לבחירות נוספות – הוא צריך לקוות שהציבור ימשיך ללכת אחריו, אני במקומו לא הייתי אופטימי.

אקדח הקפצונים של ביבי ונאום "גם עלי מאיימים" של נתניהו – כמה זמן תוכנן מראש?

האם "ממשלת רק לא ביבי תחילה" תקום כבר בשבוע הבא? יום ד' הבא הוא המועד האחרון.
נדמה כי בליכוד ובסביבת נתניהו משלימים עם הקמת "ממשלת רק לא ביבי תחילה", כלומר ממשלה זמנית של כחולבן והעבודה שמטרתה להחליף את ממשלת המעבר ולהרחיב את הממשלה בהמשך ולפיכך הם מנסים להסעיר את הרוחות באמצעות השלטת חוסר לגטימיות לממשלה כאמור.
היום, יום שני, 11.11, יצאו מספר דוברים בליכוד בטענה כי העניין סגור: מירי רגב, מיקי זוהר ואפילו נתניהו עצמו הודיעו שבמהלך שבוע הבא תקום ממשלה צרה בראשות גנץ.

על מנת לנסות לתפוס תמיכה בדעת הקהל, נתניהו ושות' מפיצים מספר איומים, אך מדובר באיומים פיקטיביים:

איום 1: איך ממשלה צרה תוכל להגיב למה שקורה בעזה אם היא נתמכת על ידי הערבים?
בואו נצא מנקודת הנחה, שגויה לחלוטין, שהערבים אכן הינם שונאי ישראל וכל מטרתם להשמידנו מבפנים. אני חושב שעצם הפצת נקודת הנחת המוצא הזו על ידי נתניהו היא פשע שנאה, אבל לצורך הדיון – בואו נדון בזה. איפה החשש הגדול? שכחולבן ייכנעו וישלמו פרוטקשן לחמאס? את זה כבר נתניהו עושה. אולי החשש השני הוא שכחולבן לא יוכלו לצאת למבצע בעזה או בכל מקום אחר בגלובוס בגלל הפחד מהפלת הממשלה על ידי הערבים? ובכן, כדי שהערבים יוכלו להפיל ממשלה על הבסיס הזה הם צריכים לגייס להצבעת אי-האמון את נתניהו עצמו! האם הוא ישתף איתם פעולה בזמן סיכון בטחוני? ונניח שהוא ישתף איתם פעולה, אז מה יקרה? נלך לבחירות, כשאז ממשלת מעבר של כחולבן חופשיה מכל מחויבות ויכולה לפעול באופן חופשי, בדיוק כמו ממשלת המעבר של נתניהו, אבל בהבדל אחד – וזה לוקח אותנו לאיום הפיקטיבי מספר 2.

איום 2: נתניהו הוא ראש אופוזיציה אימתני ומעמדו כיו"ר אופוזיציה יחזק אותו
האם זה נכון? לרוב נתניהו תקף את הקואליציה מטעמים בטחוניים, אך האם מי שהיה ראש ממשלה במשך 10 שנים יכול לבוא בטענות למישהו?הרי במשך שנה לפחות יוכלו להאשים אותו בירושה הרעה. יתר על כן: האם קבינט בטחוני שכולל 3 רמטכ"לים, 2 שרי ביטחון לשעבר ואת יאיר לפיד הוא קבינט שאי אפשר לסמוך עליו? האם קבינט כזה שיתוגבר אולי בכמה בכירי שב"כ, מוסד או משטרה מיש עתיד הוא קבינט שהציבור לא יאמין ביכולתו לדון בעניינים בטחוניים בגלל שאיזה מואשם בשוחד מהאופוזיציה שכנראה אחראי למצב הזה אמר זאת? הטענות שעבדו נגד בוז'י או ציפי לא ממש עובדות נגד גנץ, אשכנזי, בוגי, לפיד ועמיר פרץ.

איום 3: ממשלה בתמיכת הערבים תחסל את הקריירה הפוליטית של ליברמן
ליברמן הוכיח עוצמה ציבורית חסרת תקדים במערכות הבחירות באפריל 2019, כאשר הצליח להיכנס עם חמישה (5) מנדטים גם כאשר לא התייחסו אליו כלל. לליברמן יש בסיס פוליטי בקרב הציבור של עולי ברה"מ, שם יש מספר בעיות יסוד הקשורות לפנסיה, וליחסי דת ומדינה בפרט גיור, ברית הזוגיות ותחבורה ציבורית בשבת. ליברמן יכול להשיג באופן מיידי חקיקה מהירה בתחומים האלה במסגרת ממשלה צרה כאמור ולקצור הישגים גדולים מאוד. במידה וייצא לבחירות בעוד חודשיים ימים ההישגים האלה, בצירוף העובדה שהוא נתפס היום כממליך המלכים ויכול גם הוא להפיל את הממשלה על כל חריגה מקו סביר, מייצרת מאזן אימה שמבטיח שליברמן לא ייפגע פוליטית.

כמה זמן מראש תכנן נתניהו את נאום "גם עלי מאיימים"?
במסגרת יום השנה לרצח רבין שצוין בכנסת ישראל בנימין נתניהו נשא נאום וקשר אותו לנאומו של יונתן בן ארצי, נכדו של נתניהו שקרא לו להתפטר בשל שדבק בו רבב פלילי. לדבריו של נתניהו בנאום בכנסת, בטקס הזיכרון הממלכתי נעשה שימוש ציני ופוליטי כדי להאשים את כל הימין ברצח ובהסתה, ואז שלף נתניהו את ה"אס": "לפני כמה ימים עצרו מישהו שאיים לרצוח אותי, למה לא אמרתם כלום?" שיטת "ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר" היא שיטה מוכרת של נתניהו והיא אכן עבדה במשך השנים, אבל הפעם זה היה קצת מוזר – בן ארצי לא האשים את נתניהו או את הימין בהסתה. למעשה הנאומים כלל לא עסקו בסוגייה זו (באופן חריג) אלא בטענה שעליו להתפטר כי דבק בו רבב פלילי.
נקודה זו מלמדת כי נאום נתניהו נכתב מראש תוך שהוא חזה בצורה שגויה את התנהלות נציג משפחת רבין בטקס, ונתניהו לא התאים אותו בצורה טובה לפני עלייתו לנאום. עולה עוד שאלה: ביום השנה לרצח רבין, 4.11.2019, העלה נתניהו פוסט של אדם בשם צביקה סבג הרומז על מותו הקרב של נתניהו ובני משפחתו. אחרי מספר ימים פורסמה כתבה קטנה שאותו צביקה סבג, התגלה כאדם משועמם, חולה ומסכן שפרסם מאות ואולי אף אלפי סטטוסים על משפחת נתניהו, והוא שוחרר מבית המשפט עם צו הרחקה ובערבות. נתניהו היה יכול למצוא מסכן כזה בכל אחד מימי השנה, אז למה הוא בחר דווקא את ה-4.11? הסיבה לדעתי היא שהוא הכין את הנאום לכנסת כבר לפני מעל שבוע והפוסט הזה, כמו המעצר שרדף אותו היה מתוכנן על מנת לתמוך בנאום.

במילים אחרות – מבחינת נתניהו העוול הגדול של בן ארצי לא היה "שימוש ציני" בנאומו בעצרת, אלא שה"שימוש הציני" הפתיע והלך לכיוון של התיק הפלילי של נתניהו, במקום להיות צפוי וכמו כל שנה לבוא בטענות על "ההסתה". נו טוב, נתניהו יכול להסתפק שהתקשורת לא באמת עלתה על הניואנס הזה.

שאלה לסיום
האם עכשיו כשנתניהו מעריך שבשבוע הבא הוא יפסיק להיות ראש ממשלה וכנראה לא יחזור לכיסא לעולם הוא יפנה ליועמ"ש מנדלבליט בדרישה לזרז את קבלת ההחלטה והגשת כתב אישום נגדו על מנת שהתיק יוגש בפני שלושה שופטים בירושלים במקום בפני שופט אחד בתל אביב?

ספירציה, קונספירציה ומורשת – ישראל מתקרבת לפיצוץ

רבין מת. יחי הרבין החדש?
המילה "קונספירציה" היא מהמילה הלטינית שמשמעותה "נשימה ביחד". אני מביא את המילה "ספירציה" כדי לפתוח את מאמרי בציון מעשה שאין בו כל שותפות או הפתעה, אלא צעד די ברור וטבעי של צד אחד: כפי שחזיתי במאמר הקודם, עצרת רבין הפכה לטקס הכתרת בני גנץ כנושא דגל הרביניזם. גנץ נענה לאתגר כאילו עודכן מראש (ואולי באמת עודכן) ונשא נאום שכולל הקבלות לרבין. הוא אפילו הצליח לומר את המילה "שלום". האזנה לנאומו מבהירה שהוא השתדל שלא לעשות את זה, אבל ברח לו באמצע.
בסיכומו של עניין, גנץ עדיין לא נמצא במעמד היסטורי. רבין הגיע למעמד הזה בזכות הליכתו לקראת הסכמי שלום תוך שהוא מוכן לצאת נגד קבוצות מסויימות בחברה הישראלית. מי שרוצה להיות אהוב על כלום, או כהגדרת גנץ "לצאת לקרב על שלום הבית", עלול לא לקבל את ההזדמנות לצאת אפילו לקרב. פרשנים בכירים ברוב עיתוני המרכז ואף בעיתונות הפונה למגזר הלאומי-דתי התייחסו להכתרת גנץ כיורשו של רבין, אך לטעמי אנו עדיין לפני נקודת המפנה הגדולה של גנץ בפרט ושל מדינת ישראל בכלל שמתקרבת אלינו בצעדי ענק.

"קונספירציה ישראלית" – מי שאשם לא יכול להיות אשם.
במאמר מתאריך 8.9 טענתי שהפגנות נתניהו עשויות להתפתח למחזה גרוטסקי שיעלה את הקונספירציות הימניות לתוך מרכז השיח. חשבתי שייקח שבועיים להפגנות להתקדם לרמה הזו. אז מסתבר שטעיתי – זה לקח חודש. כעת הפגנות התמיכה בנתניהו הן באופן רשמי הפגנות הנותנות דרור לזרם אשר צמח אך נדחק תחת התקשורת הריכוזית בישראל – זרם הקונספירציות הימני המשלב בין הטענה שאת רבין רצח מאבטח שב"כ בהוראת פרס וגרסה חדשה ל"פרוטוקולים של זקני ציון" לפיה השמאלנים (זקני ציון) שולטים במדינה בצללים ואם לא ברור אז חלק מאותם דמונים הם הפרקליטות בתוך הפרקליטות שרוצה להפיל את הימין בראשות שי ניצן וליאת בן ארי. הסתה פרועה בברכת ראש הממשלה.
לקונספירציה יש מימד משחרר ותפקיד חשוב בחברה. הקונספירציה היא ניתוח מציאות בדיעבד, תוך יצירת הקשרים שלא רואים אותם בשלב הראשון בין מעשים לבין המרוויחים שלהם. מי הרוויח מנפילת מגדלי התאומים? חברות ביטוח. המסקנה: הן אשמות. עכשיו נשאר רק למצוא את הראיות ולהתעלם מחלק מהחורים בעלילה – ולדרוש חקירה.
אלא שבישראל הקונספירציות הולכות לכיוונים אחרים: מכיוון שפה הכל פוליטי, המפסידים מתוצאות מעשים מסויימים, ולעיתים אף האחראים לאותם המעשים, מנסים להרחיק את האחריות מעצמם וכך חזרה לה למרכז השיח הקונספירציה על רצח רבין: מי הפסיד מרצח רבין? הימין הלאומני והדתי. למה? כי הם הובילו את ההסתה כנגדו. כמו שאין מפגע פלסטיני בודד, אין רוצח ראש ממשלה בודד. אז מי בטוח לא אשם? הימין הלאומני והדתי. למה? כי מי שאשם לא יכול להיות אשם כי אני תומך בו פוליטית וכדי להוכיח את זה חייבים ועדת חקירה לא ממלכתית בראשות אדם ממונה שאינו שופט, ומראש יודעים שהוא תומך בקונספירציה וכל דבר פחות מזה לא מהווה ראיה.
המפגינים מבקשים לגזור גזירה שווה: מי מפסיד מכך שמוגש כתב אישום נגד נתניהו? נתניהו. אז מי בטוח לא אשם? נתניהו. מי כן אשם? מי שמגישים נגדו את כתב האישום. למה הם עושים זאת? למה שאנחנו נסביר? תקימו ועדת חקירה.

מי יהיו אויבי העם החדשים?
וכאן אנחנו נגיע לנקודת שבר גדולה מאוד. נכון למועד זה, גנץ, הלוחם למען שלום בית, לא שובר את הכלים. כמו גרושה מוכה ומסכנה שבן זוגה החדש שובר את כל הבית ומכה את ילדיה, גנץ עדיין דובק באשליית שלום הבית. נתניהו בזמן זה עסוק בלסמן את אויבי העם הבאים: מי שמגיש נגדו כתב אישום וינהל את משפטו, מי שמעיד נגדו ומי שיכול להפיל אותו פוליטית. גם גנץ ייכנס לקבוצה הזו. בסופו של דבר לגנץ יש שתי אפשרויות: להפסיד, או להילחם בחזרה ולהציג את נתניהו כאויב הגדול ביותר של הדמוקרטיה ועם ישראל, והרי אין בעולם אדם אחד שתוקף את גופי המדינה ומשמיץ אותה, בצורה ארסית, רעילה ומשפיעה יותר מנתניהו ועל הדרך מחרב את הדבק בעם ומוביל למלחמת אזרחים. הניחוש שלי הוא שגנץ אינו מספיק אמיץ ולמרות זאת, אחרי העצרת שתהיה במוצ"ש הזה ואולי גם מוצ"ש הבא – לא בטוח שתהיה לו אופציה להמשיך להיות פחדן.

עמית "הליכוד TV" סגל
עמית סגל, המתפקד על תקן "המאזן", שזה אומר "פרשן" שהדעה שלו ידועה מראש והיא תמיד לטובת נתניהו (אולי אפילו מוכתבת ישירות מהלשכה? אולי לא, אבל ככה זה נראה) הפך השבוע למנגנון דרכו הופכת לשכת נתניהו את חדשות 2 לליכוד TV: נותנים לעמית סגל חלקים בחקירות, עושים מהעניין סיפור שלא ממש קיים, ומספרים על החקירות המרושעות והאכיפה הבררנית. ובכן – חקירה היא לא נעימה. בחקירה המשטרה מרמה את הנחקר מאה פעמים בדקה על מנת לשכנע אותו לשתף פעולה, אבל בחקירות נתניהו לא היה שום אכזריות מיוחדת, או אכיפה ברירנית. מה שיש זה עכבר שעושים ממנו הר. הקראת הדלפות חלקיות זה דבר לא מרשים וזו לא חשיפה. זה להפוך את החדשות לפארסה בשירות אדם לא ידוע. לא פלא שחדשות כאן 11 הפכו לחדשות הנצפות בישראל.

גלגול נשמות היסטורי יתקיים במוצ"ש הקרוב

גנץ יקבל במוצש מעמד מיסטי של התגשמות המחודשת של "יצחק רבין". 
במוצ"ש הקרוב תתקיים העצרת השנתית לזכרו של יצחק רבין, אלא שבניגוד לשנים עברו, בהן לא היה עניין מיוחד בעצרת, הפעם יש לעצרת תזמון מוצלח במיוחד: בתוך הליך הרכבת הממשלה הצפוף. מארגני העצרת עושים הכל כדי להפוך את הערב מעצרת לטקס היסטורי במסגרתו בני גנץ, הדובר המרכזי בעצרת, יהפוך להתגלמות והתגלגלות המיסטית-אנושית של יצחק רבין. שם העצרת "כן לשלום, לא לאלימות" הוא אותו השם כמו בעצרת משנת 1995 בה רבין נרצח. השם כל כך זר לישראלים שלא זוכרים מה המשמעויות של המונח שלום כבר, אבל בניגוד לעצרת ההיא, שהסתיימה ברצח של רבין, הרעיון הוא ש"רבין החדש" ימשיך מאיפה שהקודם נעצר בעל כורחו.

יצחק רבין נרצח לפני 25 שנה. פועלו ההיסטורי המפורט לא באמת מוכר לרוב המוחלט של הישראלים, ובפרט לדור הצעיר. רבין היום הוא דמות מיסטית המייצגת את השאיפה לשלום על חשבון השאיפה לכיבוש השלם והסיפוח של יהודה ושומרון, מנהיגות ממלכתית שלא חוששת ממהלכים גדולים וניקיון הכפיים. 
רבין היה אדם מורכב הרבה יותר כמובן, לטוב ולרע. הוא היה פוליטיקאי די חלש, שלא ידע לייצר קונצנזוס לאומי למהלכיו וכאשר הוא החליט לעשות משהו שהוא חשב שהוא נכון, הוא עשה זאת גם על אפם וחמתם של מתנגדיו אותם היה נוהג לכנות בשמות גנאי. רבין לא ידע למרוח באף ולייצר שינוי ציבורי הדרגתי כמו אריק שרון לדוגמא. החיסרון הזה הוא מהותי ביותר, אבל אולי הוא מגיע עם האישיות המנהיגותית והרקע הצבאי.

גנץ לעומתו עושה רושם הפוך: אמנם גם הוא רמטכ"ל אשכנזי יפה בלורית ותואר, אך הוא לא אדם שהצטייר כמי שבא להוביל שינוי דפוסי עולם או מוכן לעימותים. הוא חבר לתומכי סיפוח ונדמה שהוא מעדיף לאמץ נרטיב של שמרני-ימני מאשר ליברל-שמאלי. למען הסדר הטוב אבהיר כי עמדתי היא שאין נארטיב מרכזי בישראל מאחר ובסופו של יום – או שאתה בעד החזקת השטחים בכל מחיר ודוחף לסיפוחם או שאתה מוכן לשקול אותם כנכסים שניתן לנהל עליהם מו"מ לצורך השגת הסכמי שלום בינלאומיים; גם אם לא נדבר על הפיל שבחדר הוא עדיין מכתיב את תנאי המגרש.  

אבל עם כל הכבוד לרצונו של גנץ, המציאות הישראלית חזקה ממנו והחל ממוצ"ש יש סיכויים גבוהים שגנץ יקבל את המעמד המיסטי של ההתגלמות המחודשת של רבין. הוא גמלוני אבל אמין כמו רבין, הוא רמטכ"ל אשכנזי כמו רבין, הוא עומד נגד ראש ממשלה השנוא על השמאל, שהציע לספח חלק מהשטחים, הפועל בגלוי נגד שלטון החוק ובקרוב מאוד יוגש נגדו כתב אישום חמור על שחיתות, מה שהופך את גנץ, לשמחתו, לסמל היושרה, ולא לשמחתו, כמו שזה לא ממש היה לשמחתו של רבין, לראש מחנה השלום.

סוף דרכה של מפלגת העבודה כמחזיקת הלפיד  
העצרת במוצ"ש הקרוב מסמלת משהו נוסף – סוף דרכה של מפלגת העבודה כמחזיקת הלפיד של מורשת רבין והעומדת בראש מחנה השלום. אפשר לתת לעניין אלפי הסברים, היחיד שאני אזכיר הוא שמפלגת העבודה בראשות פרץ ואורלי לוי-אבקסיס סטתה מהמרכז לפריפריה, אבל בשורה התחתונה המספרים מדברים בצורה הטובה ביותר: העבודה קיבלה 5 מנדטים + אחד של מפלגת גשר. מפלגה חלשה לא יכולה להוביל שום דבר, וודאי לא את המורשת של ראש ממשלה שקיבל מעמד מיסטי מתוקף הירצחו כקדוש מעונה על מקדש השלום.

מהסיבה הזו, המארגנים (העלומים יש לציין), אשר ללא ספק מבינים את המשמעויות של מעשיהם, דחו את בקשתו של עמיר פרץ, יו"ר מפלגת העבודה, לשאת דברים בעצרת. פרץ לא עושה מהעניין סקנדל ומשתדל להעביר את העניין לסדר היום. הוא מבין שסקנדל רק יזיק, והוא מקבל על עצמו בהכנעה את התפקיד של ניווט הספינה של מפלגת העבודה למדבר הפוליטי של ייצוג הפריפריה. אם הוא יעשה כן, זהו מהלך של "צל"ש או טר"ש" – כי העבודה יכולה להימחק בבסיס הכח של הליכוד, או לשנות לחלוטין את המפה הפוליטית לטובת השמאל לנצח. לדעתי זה המהלך היחיד שיש לעבודה לעשות כדי לשמור על הרלוונטיות כעת שהמרכז נתפס לנצח על ידי שלושה גנרלים ממלכתיים וראש מחנה החילוניות, והשמאל תפוס חזק על ידי מרצ וחד"ש.

צל"ש או טר"ש – עמיר פרץ; התמונה מויקיפדיה

ההשלכות הפוליטיות של הכתרת גנץ כ"רבין הבא"
להכתרת גנץ יכולות להיות השלכות משמעותיות ביותר על המערכת הפוליטית ולמען האמת אפשר לתת ספקולציות החל ממשבר פנימי עמוק בכחול לבן, התעוררות מחודשת של מחנה הימין הקיצוני משנת 1995 ועוד, אלא שברקע ראש ממשלה שמסתבך בתיקים פליליים, מחאות המפיצות טענות קונספירטיביות נגד הפרקליטות ומערכות אכיפת החוק של חברי כת ה"ביבי", קשה לראות את הימין האידיאולוגי של שנת 1994 מרים את הראש.

כמו כן, המחאה שהיה ניתן לצפות לה מצד ימין של כחולבן כמו חברי תל"ם של בוגי יעלון, או אנשים כמו חילי טרופר שפלט לאחרונה אמירה לא חכמה במיוחד נוכח התזמון במהלך המו"מ ואף גזענית, נגד ממשלת מיעוט "עם הערבים", צפויה שלא להתרומם נוכח ההתגייסות הכללית לקרב על ראשות הממשלה מול נתניהו, שעליו ניתן לומר שאין דבר מאחד כמו יריב משותף.

מה שנחכה לראות הוא תגובת התקשורת. אם המארגנים וגנץ ינסו לעשות מהלך היסטורי, כמו איזה שחזור צילום מפורסם בגרסה חדשה, או חלילה גנץ יותקף בירידתו מהמדרגות אך בניגוד לרבין יישאר בחיים – אנחנו צפויים להטבעה ציבורית של גנץ כמנהיג בעל עוצמות מיסטיות, והדבר הזה ייתן לו את הביטחון לסיבוב נוסף בראשות כחולבן גם אם נלך למערכת בחירות נוספת, אבל יותר מזה – את הדבר הקטן שחסר לו כדי שהציבור יבין ויקבל שהוא ראש הממשלה הבא ולפיכך לעולם לא נשמע יותר את הפתגם "אין חלופה לנתניהו" וחבריו של גנץ לסיעה יסכימו לכל צעד שלו, כולל ממשלה במבנה של ממשלת רבין ההיסטורית עם החרדים ובתמיכת הערבים.

ואולי שום דבר לא יקרה. נחכה ונראה.

פרנויות, אכזבות, ותסכול – חגים לא ממש משמחים בשביל בנימין נתניהו

החגים בשבוע וחצי האחרונים לא היו סיבה למסיבה עבור בנימין נתניהו וחייו התמלאו באכזבות, פרנויה ויש להניח גם הרבה תסכול.

אכזבות
במאמרי הקודם באתר הערכתי כי בהיעדר אלטרנטיבה נתניהו פנה למסלול של ההפגנות. מסתבר שהיה משתנה נוסף: היועמ"ש לכנסת נתן חוות דעת לפיה הנשיא אינו רשאי "לדלג" על מתן המנדט לגנץ וישר לעבור לתקופת ה-21 ימים. בכך נפסלה האפשרות להחזרה מהירה של המנדט לנשיא וקיום בחירות בטרם החלטת היועמ"ש על הגשת כתב האישום.
נתניהו, אשר אף פירסם סטטוס הקורא לצאת להפגנה לטובתו, ציפה לאלפים רבים של מפגינים, אולי אפילו שיער בנפשו שבכירי המוזיקאים ישירו בכיכר למענו, אך במוצ"ש האכזבה הייתה עצומה – במקום אלפים הגיעו מאות. במקום בכירי המוזיקאים – המצורעים הראשיים: אריאל זילבר ובני אלבז ברימייק לשירו "הוא זכאי". ה"זכאי" בגרסה המקורית הורשע בפלילים ונכנס לכלא לשלוש שנות מאסר. נתניהו בצערו נהג כאחרון המפגינים והודה ל-"4000 המפגינים שהגיעו להפגנה". כמעט מעורר רחמים.

הטיב להביע את רוח האכזבה שמעון ריקלין אשר האשים את הציבור האשכנזי עם הכיפות הסרוגות שמפספס את הציבור המזרחי, אבל מסתבר שגם הציבור המזרחי לא מתלהב מהפגנות קונספירטיביות נגד רשויות אכיפת החוק.
אכזבה נוספת נחתה על נתניהו בכינוס המרכז, כאשר למרכז הגיעו מאות בודדות של פנסיונרים משועממים. זה אפילו לא ביביסטים. נתניהו שמע על הנוכחות הדלה ולא השתתף. כמו שאמרתי במאמרי – ההצבעה הזו לא נתנה לנתניהו לא לגיטימציה ולא עוצמה אלא רק הציגה אותו כאדם מגוחך.

פרנויות

בעוד שעון החול של המנדט להרכבת ממשלה אוזל, נתניהו החל לפתח פרנויות ופחדים: האם הבגידה תגיע מש"ס בדומה ל-1992 כאשר הלכה להרכיב ממשלה עם רבין? צריך להודות שהצעות שש"ס יכולה לקבל מפתות ביותר, ובואו נודה על האמת – הליכודניקים לעולם יקבל את הש"סניקים בידיים פתוחות מהסיבה הפשוטה של היעדר אופציות. מצד שני, בין נתניהו לדרעי יש חיבור "אמת" של כתבי אישום מרחפים מעל הראש. הפיתרון של נתניהו הוא החתמה אריה דרעי על הצהרת נאמנות. כנראה שהוא חושב שלדיו יש כח קסם שחזק מכוח האינטרסים הכלכליים, הדתיים וצרכי הציבור המזרחי-מסורתי/חרדי בישראל.
באגף הליכוד, האיתות על פריימריס הוביל לקריאות קרב של שלושה לפחות: גדעון "אני מוכן" סער, ניר "אני אהיה רוה"מ אחרי נתניהו" ברקת וצחי הנגבי. בנתיים שלושתם נזהרים בכבוד היו"ר הנבחר, אבל נתניהו מרגיש שאין כל וודאות גם בליכוד פנימה, והנוכחות הדלה בכינוס המרכז רק חיזקה את הפרנויה.
עם זאת, הפרנויה הגדולה ביותר של נתניהו היא ההצעה שהועלתה לראשונה במאמרי "ממשלת רק לא ביבי תחילה": במסגרת זו, מוקמת ממשלת מיעוט זמנית שכל תפקידה היא להחליף את ממשלת המעבר. זו ממשלה שמתחילה כאשר ימיה ספורים, וראשיה מעטים. הממשלה תורכב מחברי כחול לבן ומפלגת העבודה בלבד ותהיה מצומצמת ביותר. נאמר בין 8 ל-10 שרים, בתמיכת הערבים וכאשר ישראל ביתנו לא מגיעה לכנסת. התוצאה: 57-55 לטובת החלפת ממשלת המעבר.

20.11.2019 – התאריך האחרון להקמת ממשלת "רק לא ביבי"
החלפת ממשלת המעבר, במטרה לנהל את המו"מ הקואליציוני ללא נתניהו ברקע ותוך נטילת הכיסאות מחברי ה"בלוק", דהיינו: ש"ס, יהדות התורה, ימינה וליכוד – יכולה להתקיים אך ורק במהלך תקופת המנדט של גנץ. אם מחשבים את הזמן של נתניהו וגנץ, יוצא כי המועד האחרון להקמת ממשלה צרה נופל פלוס מינוס על 20.11.2019. אם גנץ ייכשל נכנסים לתקופת 21 הימים עד הבחירות בה צריך להביא הסכמה של רוב חברי הכנסת על מנת להרכיב ממשלה, כלומר 61, לפיכך אני אסתכן ואתן הערכה: עד 20.11.2019 ממשלתו של נתניהו תוחלף. ליברמן, כחול-לבן, הערבים, העבודה ומרצ יבינו שאם הם לא יעשו זאת הם עלולים להיתקע עם נתניהו עד תום סיבוב הבחירות השלישי. לעומת זאת אם ממשלת המעבר תוחלף, הקולות בליכוד וברחוב החרדי ישתנו ולא תהיה בעיה להרחיב את הממשלה.

תסכול
בתסכולו הגדול, נתניהו מוציא פוסטים, הודעות ותמונות עצובות ועגומות. הניסיון להפוך את אברמוביץ ועודד בן עמי ל"גרבוז" התורן נכשל. הכל נכשל. מסתבר שכת הביבי קטנה משחשבנו. יש להניח שגם הסקרים הפנימיים לא מעודדים. נתניהו אמנם עושה הכל כדי שהציבור יחשוב שיש מלחמה בפתח, אבל אין. זה הכל כלאם פאדי. אם הייתה מלחמה – נציגו של טראמפ לא היה מגיע לדון על תכנית המאה, כלומר תכנית שלום. אז כרגע לא יהיה כלום כי אין ספין חדש ובמהלך השבוע הקרוב נתניהו יאבד את המנדט, ואפשר להפוך שעון חול עד לסיום כהונתו.

השבוע שבו נתניהו התחיל לחשוש

בשבוע שעבר קרו שלושה אירועים משמעותיים: השניים הראשונים מלמדים על הלחץ העצום והחששות של נתניהו, השלישי מלמד על הצפוי לנו בעתיד הקרוב.

עם תחילת השימוע לנתניהו, ואולי כתוצאה ממנו, נתניהו החל לחשוש ולשאול את עצמו שאלות: האם כדאי להמשיך עם הטקטיקה של החזרה מהירה של המנדט, ניסיון להשפיע על הנשיא שגם גנץ לא יכול להרכיב את הממשלה במטרה להביא לבחירות בתוך פחות מחודש, ואז להשתמש בבחירות על מנת לדחות את ההחלטה בשימוע, או למצות את הזמן כראש ממשלה, על מנת להקטין את הסיכון מאחר ובמידה ויוגש כתב אישום הוא יהיה בפני שלושה שופטים בירושלים ולא בפני שופט אחד בתל אביב.

ההשתפנות מפריימריז
בתחילה, נתניהו בחר בדרך הראשונה, אך לדברי חברי כנסת בליכוד, הגיעו אליו "שמועות" שמתוכנן נגדו "פוטש": גדעון סער וקבוצת תומכיו המונה 11 חברי כנסת מתכוונת לאיים שאם הוא לא יפרוש, הם יתפצלו ויקימו ממשלה ביחד עם העבודה, ש"ס, כחולבן וישראל ביתנו ואולי גם הימין החדש ויהדות התורה, בראשות גדעון סער ברוטציה עם בני גנץ, כל זאת בתקופת ההמתנה של 21 ימים לפני פירוק הכנסת.
בשל החשש מגדעון סער, שכבר סומן על ידו ועל ידי מעריציו וחברי כת ה"ביבי" כבוגד בערכי "לה פמיליה", נתניהו חשב שהדרך הנכונה לחסל את ההתנגדות היא על ידי גיבוש לגיטימציה ציבורית, כשאז הוציא לפועל שמועה "בודק פריימריז מהירים בליכוד" מתוך הנחה שלא יהיו לו מתמודדים, אלא אבוי – אז גילה שגדעון סער מתכוון להתמודד נגדו, וספק אם הוא ינצח. יתרה מכך – האחרון שהפסיד ב"משאל עם בליכוד", אריק שרון ב2005, התפצל מהליכוד, פירק אותו לגורמים והשאיר את נתניהו עם מפלגה שבורה בת 12 מנדטים, גם שגם ניצחון לא היה מקנה שום וודאות, אלא היה מעניק לגדעון סער לגיטימציה למהלך של פיצול.
נתניהו, בצר לו, החליט להיכנע לפחדיו ולהציג אלטרנטיבה אחרת: הצבעה במרכז. הצבעה כאמור לא רק שאינה נדרשת, אלא גם לא תשיג לו את הלגיטימציה הציבורית שהוא רצה בה: אם בכלל יגיע להצבעה לאחר עינויים משפטיים שהוא צפוי להם, וגם אם ינצח – יגידו שמרכז הליכוד זה גוף לא לגיטימי ציבורית, ואם יפסיד – כל הגיהנום יתפוצץ עליו. יש להניח שהוא יתן גם לרעיון הזה להתמסמס במהלך השבוע ובלאו הכי אין לו שום ערך או חשיבות ציבורית.

ההשתפנות מהחזרה מהירה של המנדט לנשיא
החזרת המנדט לנשיא הייתה מראש טקטיקה אמיצה ומהפכנית. נתניהו ניסה להציג עצמו כאדם ענייני, ובאמצעות המהלך המהיר ללחוץ על הנשיא שלא לתת את המנדט לבני גנץ. בדרך הזו, הוא סבר, הנשיא ידלג על פני גנץ, יעביר לכנסת הודעה שאין אף מועמד שיכול להשיג רוב להקמת קואליציה, ובתוך 21 ימים הכנסת תתפזר. אלא שמהלך כאמור הוא מסוכן מאוד, מאחר ואם המנדט חוזר לנשיא והוא מעביר אותו לגנץ, הרי שסיום ה-28 ימים של גנץ הינו, לכל המוקדם, במהלך חודש נובמבר, כלומר – אחרי הכרעה בכתבי האישום, כשאז עוצמתו הציבורית של נתניהו תהיה בשיא חולשתה. בוודאי שנתניהו לא רוצה ללכת לבחירות כך, והרי כל הרעיון הוא ללכת לבחירות בסיבוב שלישי בלי כתב אישום, תוך כדי בקשת דחייה של ההכרעה בתיקיו "על מנת להימנע מהתערבות בבחירות".
את המטרה הזו נתניהו היה יכול להשיג גם אם היה קובע עכשיו פריימריז בליכוד וכך מבקש מהיועמ"ש להימנע מהכרעה תוך כדי הפריימריז – ברם החלטה כאמור הייתה מאלצת אותו לפריימריז בליכוד ואם נתניהו חושש מפריימריז כנראה שהוא יודע למה.
כתוצאה, נתניהו החליט לחזור בו מהטקטיקה, ולחזור לטקטיקה אותה ניסה בבחירות במרץ – למצות את כל הימים בניסיונות לשחד חברי כנסת בודדים מהשמאל-מרכז, ולפחות לצמצם את הנזק הפוטנציאלי של הגשת כתב אישום כך שגם אם יוגש – הוא יוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים בפני שלושה שופטים ולא בפני "השופטים הקשוחים של תל אביב".

נתניהו מחפש את דרכו – מעודד מחאה חברתית
אחד הדברים המפחידים ביותר בפעילות ציבורית היא החלטה לצאת למחאה חברתית. מחאה חברתית מעבירה את הכח לשני גורמים בלתי נשלטים: מארגני ההפגנה והקהל שייבחר אם להגיע או לא. בנוסף, הפגנות מאפשרות פריקת זעם ציבורית. בהתחלה הן מעוררות אותו והוא גדל, אך בהמשך הזעם נפרק ואפילו התומכים מרגישים שהם "ביטאו את עצמם", כשאז התמיכה הציבורית במושא ההפגנות רק יורד.
נתניהו מודע לעובדה שהוא היום ראש כת: הוא מפעיל כל טקטיקת כתות מוכרת בספר על מנת ליצור קבוצת אוכלוסיה שמרגישה שבלעדיו יתמוטט העולם. עם זאת, הוא לא יכול לדעת מה היקף ההצלחה ולמען האמת זה די מפחיד לבדוק: גם בגלל שאולי הכח הוא קטן, וגם בכלל שהתוצאה של כת ביבי המונית יכולה להוביל לתוצאות לא רצויות, לא נדבר על רצח של פרקליטים או עיתונאים סוררים חס וחלילה, אלא אפילו "רק" על פרעות בשם נתניהו אשר יובילו לירידה דרמטית בתמיכה הציבורית בנתניהו ואובדן כל התמיכה של המרכז-ימין, שגם ככה נמצאת בנסיגה אשר באה לידי ביטוי בבחירות.
למרות זאת, נתניהו הרגיש שלא נשאר לו אופציות אחרות והוא נתן "אור ירוק" למחאה בפתח תקווה, והתוצאה הייתה חזקה: אלפי "ביביסטים" הגיעו להפיץ תיאוריות קונספירציה ושנאה כלפי שי ניצן וליאת בן ארי "הפרקליטים הרעים", ולתמוך במלך המשיח נתניהו. הוא מצידו מיהר להודות למשתתפים ברשת, ואף הזמין את אורנה פרץ, שהתפרסמה כמי שנתניהו נזף בה שהיא "משעממת אותו" לביקור במשרד ראש הממשלה שכלל צילום סרטון וסיבוב תקשורתי על גבי חברת הכת המהופנטת.

מחאה חברתית ברוח מזרחית ראשונה בהיסטוריה של המדינה?
המחאה הזו היא כנראה סימן ראשון לסופו הציבורי של נתניהו. הציבור הכללי לא אוהב ראשי כת. בנתיים המחאה היא מתחת לרדאר, אך למחאות חיים משלהם, ראשי המחאות לא יודעים לעצור וגם לא באמת נשלטים. נתניהו לא יוכל לומר לרן כרמי, מארגן הפגנות ימין מקצועי שארגן גם את ההפגנות של אלאור עזריה, לעצור. אני מאמין שאנחנו יכולים להגיע בתוך שבועיים להפגנות ענק שלא נראו בישראל מזה שנים, של תמיכה בנתניהו, ועל הבמה יזמררו אייל גולן ושרית חדד. המימון כבר יגיע מקרנות ציבוריות כגון "קרן תקווה" או מתורמים עלומים, אפשר לסמוך על נתניהו שידאג למימון שלא ניתן לקשור אותו אליו.
אלא שהפגנות תמיכה כאלה רק יעוררו את השנאה כלפי נתניהו. המסר מההפגנות יהיה מאוד ברור: אם יוגש כתב אישום נגד נתניהו העם ייצא לרחובות. כתוצאה אני מעריך שתתעורר גם הפגנת "שלטון החוק לפני הכל" או משהו בסגנון, שתוציא את כל מי שנגעל מהביביזם מהבית, בו בזמן שהליכודניקים שאינם ביביסטים יאלצו לבחור: האם ביבי קודם לנאמנותם לעם היהודי, או שהם מסכימים לקיומה של "מלחמת אזרחים שקטה". אני מעריך שהם לא יגבו את נתניהו בשלב הזה.

ההמשך יבוא במוצ"ש הקרוב.